בוקר טוב לכולם, אני יודעת כבר כמה חודשים שבסופו של דבר יגיע היום בו אעמוד על במה זו לפניכם, והיום הוא היום - והרי אני כאן. כמה אלכוהוליסטים נמצאים כאן בחדר? האם תהיו מוכנים להרים את ידיכם? הו, כמה נפלא, תודה רבה לכם שאתם כאן. בדרך-כלל אלכוהוליסטים לא באים להקשיב לדוברי אל-אנון כך שזה ממש משמח אותי לראות את כולכם פה.
תראו, אני אוהבת אלכוהוליסטים, זה היה אלכוהוליסט שהביא אותי לכאן. יש לי חיבה מאוד מיוחדת לאלכוהוליסטים ואני רוצה להודות לכם שהייתם שם כשהגיע הזמן של בעלי להתפכח. תודה על הקפה החם, על האור שדלק בחדר ושהייתם שם בשבילו. תודה רבה לכם.
אני חברה בקבוצת אל-אנון במונרו שבלואיזיאנה ושמי איילין רפין ואם אף פעם לא ראיתם מישהי בעלת חגורה שחורה באל-אנון, אתם מסתכלים על אחת עכשיו. את החגורה השחורה שלי באל-אנון לא קיבלתי סתם כך, תנו לי לספר לכם איך קיבלתי אותה. אני הולכת להרבה פגישות, יש לי ספונסרית, אני עובדת את הצעדים, אני לוקחת על עצמי מחויבויות ואני ספונסרית של אחרים. ככה קיבלתי את החגורה השחורה שלי באל-אנון ובשבילי זוהי תוכנית חיים שבאמת עובדת. אני גם בעלת חגורה שחורה באל-אנון שאוהבת את הספר הגדול של אלכוהוליסטים אנונימיים באופן מוחלט. אני קוראת את ספר הגדול והוא הספר המועדף שלי. אני אוהבת את הספרים של אל-אנון, הם פשוט נפלאים. אבל לספר הגדול יש מקום מאוד מיוחד בליבי.
אני רוצה לעצור לרגע ולהודות לוועדה שהזמינה אותי לבוא להיות דוברת. זו זכות מאוד גדולה להגיע לכנס של האיי.איי ולהיות דוברת אל-אנון. יש לזה משמעות עמוקה בשבילי. ועוד דבר, האהבה הגדולה שקיבלתי מאז שאני ובעלי הגענו לכאן, אהבה ללא תנאים, אבל הדבר הכי חשוב שאקח איתי מכאן היא הידיעה שהאיי.איי ואל-אנון קיימים ופועלים במדינת מזורי.
אני לא יודעת מה הביא אתכם לכאן, אני לא יודעת איך הגעתם לכאן הבוקר ומה היתה הדרך שהביאה אותכם לתוכנית - אולי זו הייתה האישה שאמרה לכם “אינני מסוגלת לחיות בצורה כזו יותר, או שתסדר את העניינים שלך, או שאני לוקחת את הילדים ועוזבת". או אולי היה זה הבעל שאמר שהוא לא מוכן לחיות כך יותר - “או שתעשי משהו בקשר לשתייה שלך או שאני מוציא את הילדים מכאן". אולי דחיפה של שופט בבית המשפט, אני לא יודעת איך אתם הגעתם לתוכנית, אבל אני יודעת איך אני הגעתי. אני הגעתי לכאן אוחזת בזנב חולצתו של שיכור עלוב, זוחל על ארבע בשפל המדרגה ועל זה - אני באמת אסירת תודה. אני רוצה שכולכם תכירו את האלכוהוליסט שלי, צ’ארלי אתה מוכן לקום בבקשה. צ’ארלי הוא הגיבור שלי.
במשפחה בה גדלתי הייתי אחת מבין 7 ילדים ואבי היה מטיף, הוא הטיף בכנסיות קאנטרי קטנות בצפון לואיזיאנה. לא היה הרבה כסף בשנים ההם וגדלתי תחת משמעת מאוד קפדנית, אבל בהסתכלות לאחור כל הדברים שלמדתי כבת של מטיף בכנסיות קאנטרי קטנות עזרו לי מאוד למרות שהרבה זמן חשבתי שזו הייתה הדרך הכי גרועה לגדול.
כשהייתי בת עשר, חברים הזמינו אותי לנסוע איתם למונרו, שהייתה העיירה הקרובה, ללכת לפסטיבל. אף פעם לא הייתי בפסטיבל וההורים שלי אמרו, בסדר, שאני יכולה ללכת. אז הלכתי לפסטיבל והאנשים האלה נתנו לי 5 סנט כדי לשחק בינגו. אף פעם לא שיחקתי בינגו לפני כן. אז התיישבתי לי במשחק הבינגו הזה וניצחתי! והרווחתי סט של כוסות כחולות שעליהם היו מצוירות סירות מפרש. אלו היו הכוסות הכי יפות שאי פעם ראיתי. לא היה הרבה יופי בחיינו בזמנים ההם. נכנסתי בריצה הביתה עם הכוסות ואמרתי להורי: “תראו מה הרווחתי במשחק בינגו". אבא שלי לא נתן לי להחזיק בכוסות מכיוון שהרווחתי אותן ב"הימורים” ואימא שלי לא עזרה לי ולא שכנעה אותו לתת לי את הכוסות. אז בו במקום נוצרה אצלי טינה מאוד עמוקה כלפי הורי. אתם יכולים להבין איזו טינה ענקית זו הייתה, כי אני עדיין מדברת על הכוסות הארורות האלו עד עצם היום הזה. והחלטתי שברגע שאהיה מספיק גדולה, אעזוב את הבית. אסיים את ביה"ס התיכון ואצא משם. החלטתי שהורי לא אוהבים אותי, החלטתי הרבה דברים שאף פעם לא הייתי צריכה להחליט.
אתם רואים, היום אני יודעת שכשיצאתי מרחם אימי, משהו לא היה בסדר איתי, לא הייתי כמו אחיי ואחיותיי, הייתי לגמרי שונה. הייתי מרדנית, לא ראיתי דברים כמו שהם ראו אותם, אני זוכרת כשהתבגרתי, ההורים שלי היו באים אליי ואומרים לי: “איילין, מה לא בסדר איתך, מה קורה איתך. ואח"כ כשהתחלתי לעשות את כל הטעויות שעשיתי שהביאו אותי לכאן, התחלתי לשאול גם אני את עצמי את אותן השאלות. איילין, מה לא בסדר איתך וחייתי את חיי בידיעה העמוקה שמשהו לא בסדר איתי אבל לא היה לי מושג, אפילו לא רמז, מה זה יכול להיות.
סיימתי את ביה"ס התיכון ולמחרת בבוקר עליתי על אוטובוס ונסעתי לדלאס טקסס. שלושה חודשים קודם לכן הופיעה תמונה על שער המגאזין לייף של בחורה שעובדת בדרייב-אין בדלאס טקסס. היא לבשה כובע בוקרים ומגפי בוקרים, כאלה עם ברזלים והיא לבשה תלבושות קטנטנה ואני החלטתי, בדיוק אז ושם, שכשאסיים את ביה"ס התיכון, אסע לדלאס טקסס, אמצא את הדרייב-אין הזה ואקבל שם עבודה. ותשמעו, עשיתי את זה. אני בטח האדם היחידי שאתם מכירים שהגשימה את חלום חייה וכל זה רק חודש אחרי שסיימתי את ביה"ס התיכון.
אז תשמעו, השגתי את התלבושת הקטנטנה הזאת ואתם יכולים לדמיין לעצמכם איך נראיתי בה. היו לי את הרגליים הארוכות האלה, רגליים מאוד רזות. למעשה כשהייתי בביה"ס התיכון קראו לי רגלי עכביש ועוד כל מיני שמות כאלה. לא היו לי ציצים! אבל הגעתי, אתם רואים, הגעתי והייתי בדיוק איפה שרציתי להיות ובפעם הראשונה אי פעם, הייתי חופשייה. הייתי חופשייה מכל השליטה ההורית, הייתי חופשייה מכנסיית הקאונטרי הקטנה, הייתי חופשייה מכל מי שאמר לי מה לעשות או מה לא לעשות, היה לי חופש מוחלט. כמובן שהיום התפיסה שלי לגבי מהו חופש היא לגמרי שונה ממה שהיא הייתה אז, אבל בשבילי זה מה שהיה חופש. את דרך החיים שלי התחלתי לסלול כשהייתי בדאלאס. אתם רואים, יכולתי לעשות מה שרציתי ולא היה מי שיגיד לי מה לעשות.
אני יושבת בהרבה פגישות פתוחות של האיי.איי ואני שומעת אתכם מדברים על החור שיש לכם בבטן, אתם עומדים בחוץ בלילה קר והרוח נושבת ועוברת דרך החור הזה שנמצא עמוק בפנים. אני יודעת בדיוק מה המשמעות של הדבר הזה ואני יכולה להתחבר לזה מכיוון שאתם רואים, היה לי את החור הזה עמוק בבטן כל החיים. לא מילאתי את החור הזה באלכוהול, לא מילאתי את החור הזה בסמים או באוכל אבל מצאתי משהו שבאותה צורה, עבד מצוין בשבילי – גברים שמשנים את מצב הרוח והתודעה - וזה עבד טוב מאוד, הרבה מאוד זמן. אם אחד מאותם פראיירים הפסיק לשנות לי את מצב הרוח, הייתי יוצאת ומשיגה לי אחד אחר. כולם היו לוזרים, אתם יודעים, פשוט לוזרים מושלמים. דחויים מהחברה כל אחד מהם. והייתי משיגה את הגברים האלה, לוקחת אותם הביתה או לאן שהלכנו ומנסה לתקן אותם ולהפוך אותם לאזרחים מכובדים, כל אחד מהם. אחרי זמן מה נמאס להם מהניסיונות שלי לתקן אותם והם היו דוחים אותי. תשמעו – אני נדחיתי על-ידי הרבה דחויים.
נשארתי בדלאס, בסביבות תשעה חודשים, וחזרתי בחזרה למונרו לביתם של הורי. הייתי במונרו שלושה או ארבעה חודשים והכרתי את בעלי הראשון, אני צריכה לספור אותם. עכשיו הוא היה לוזר אמיתי. היום אני יודעת שהסיבה שבחרתי בכל הבחורים הללו הייתה בגלל שגם אני הייתי לוזרית. היה לי קשה להגיע בסופו של דבר להבנה הזאת, שהסיבה שבחרתי אותם הייתה בגלל שזה בדיוק מה שהיה מגיע לי.
הכרתי את בעלי הראשון, היה לו מניה-דפרסיה. יום אחד הוא היה כל הדרך למעלה ויום אחד כל הדרך למטה. ארבעה ילדים נולדו אל תוך הנישואים האלה ואני נעשיתי מכורה למה שאני מכירה היום כ"אומללות מרגשת". אם הוא היה למעלה, לקחתי קרדיט - זה בטח היה משהו טוב שאמרתי שגרם לו להיכנס לשלב המניה. ואם הוא היה כל הדרך למטה ולא יכול היה לצאת מהמיטה במשך ימים שלמים - חשבתי שזה בגלל משהו שאני אמרתי. לקחתי על עצמי אשמה בניסיון לשלוט על הבלתי נשלט.
חיינו ביחד בערך עשר שנים. הוא עבד בחברת מימון קטנה והוא אסף את הקבלות האלה מכל חברות המימון במדינה ופעם בחודש הוא הביא את כל הכסף למשרד הראשי. יום אחד הוא פשוט החליט שהוא לא מוסר את הכסף. הוא פשוט יחזיק בכסף. היתה לי הרבה “אומללות מרגשת” אז - עם ההרס שהוא השאיר אחריו כשהוא נעלם עם הכסף – 62 אלף דולר של החברה. ערב קודם יצאנו, זה היה יום הנישואין שלנו והוא לקח אותי לאיזושהי חנות תפירה ורכש עבורי מכונת תפירה עלובה כאשר היו לו בכיס 62 אלף דולר. מה הוא חשב?! – שאני אקח עבודות תפירה הביתה כדי לפרנס את ארבעת ילדינו כשהוא יסתלק?! מצאו אותו ברינו, נבדה שישה שבועות לאחר מכן ונשארו לו פחות מעשר דולר מהכסף שהוא גנב. השריף החזיר אותו כדי לעמוד למשפט. ניגשתי לבית המעצר והחתמתי אותו על מסמכי פירוד. היה לו יופי של שיזוף, היו לו 16 זוגות נעלים איטלקיות, ואולי 42 חליפות איטלקיות ואני לא יודעת איזו חיבה הייתה לו לתוצרת איטלקית כי הייתה לו הרבה מזה. הוא נשפט לשבע שנות מאסר ואני לקחתי את ארבעת ילדיי, עליתי על אוטובוס, וחזרתי לנחשו לאן? להורים שלי. ההורים האלה, שלא אהבו אותי בצורה שאני חשבתי שצריך לאהוב אותי, הכניסו אותי ואת ארבעת ילדיי הקטנים לגור בביתם. מצאתי עבודה טובה, תמיד יכולתי להשיג עבודה טובה, עבודה לא הייתה בעיה בשבילי. במערכות יחסים – שם היו כל הבעיות שלי.
הרעיון שלי היה לעבוד, להישאר בבית הורי ולאסוף מספיק כסף כדי לשחרר את מעט החפצים האישיים שהיו לנו ששמתי באחסון ולחזור בחזרה למונרו. הייתי במונרו בערך 9 חודשים כשהכרתי את הבעל השני שלי. עכשיו תשמעו כולם, הוא היה ממש בחור נחמד. הייתה לו עבודה טובה, הייתה לו מכונית יפה, הוא היה מסודר והוא היה מוכן לקחת אחריות על ארבעת ילדיי ולעזור לי לגדל אותם. הוא באמת אהב אותי. אז החלטתי, טוב למה לא, והתחתנתי איתו. הבעיה הייתה, אתם מבינים, שהוא לא ידע שאני מכורה ל"אומללות מרגשת” ואני לא ידעתי שאני מכורה ל"אומללות מרגשת” ותשמעו לא היה שום דבר מרגש בבחור הזה. הוא היה נורא משעמם. טוב, הנישואים שלנו היו טובים בערך במשך שבועיים והגעתי למצב שלא יכולתי לסבול איך שהאיש הזה מערבב את הקפה שלו. לא יכולתי לסבול שום דבר באיש הטוב הזה וכמעט שיגעתי אותו. אחרי שישה חודשים בערך שהוא היה נשוי איתי, הוא החליט שהוא לא רוצה יותר ממני והוא עזב וביקש להתגרש.
אז עכשיו אני יודעת שמשהו לא בסדר איתי, שאני לא יכולה לבחור את האדם הנכון, זה היה ההוא עם המניה-דפרסיה ואני עוברת ממנו לאיש הממש נחמד הזה ואף אחד מביניהם לא הצליח לי. אז החלטתי שאגדל את ארבעת ילדיי לבד ולא אתחתן שוב לעולם.
בערך שנה לאחר מכן, אני יושבת בבר אחד שאני ועוד כמה אנשים הולכים אליו אחרי העבודה לשתות, ובבר הזה, כשאני יושבת שם, נכנס פנימה הבחור הכי מרגש שאי פעם ראיתי. הוא היה רקדן טוב, הוא היה פיקח, הוא היה חתיך, אלוהים היה בו הכל. והוא ניגש אלי והזמין אותי לרקוד, ואני התאהבתי בצ’רלי באותו ערב. אני עדיין אוהבת אותו היום. אבל תשמעו, אם חשבתי שהיתה לי “אומללות מרגשת” עם הבעל הראשון שלי, זו הייתה רק חזרה כללית למה שעתיד לקרות בהמשך. כל רכושו של צ’רלי הסתכם במשאית ישנה בצבע צהוב דהוי, קומקום אדום, רדיו/שעון והבגדים שהיו על גופו. אבל אתם יודעים, זה לא היה משנה, היה לנו הכל והיינו יוצאים לברים. שתיתי הרבה ויסקי בחיים שלי, שתיתי ביחד עם צ’רלי הרבה פעמים. היינו יוצאים ויושבים בברים כל ערב, רקדנו ופשוט חגגנו. ואני רוצה שכולכם תזכרו שבאותה עת היו בבית ארבעה ילדים. אבל הייתי כל כך אובססיבית ביחס לגבר הזה, כל כך מאוהבת באיש הזה, ששום דבר אחר לא היה חשוב. זה היה הוא ומה שהוא עשה.
עשינו את זה בערך 18 חודשים, יצאנו לברים ובמשך זמן מה היה לנו כיף חיים. ופעם חבריו של צ’רלי ערכו לו מסיבת יום הולדת ואתם יודעים, כל המתנות שהוא קיבל היו קשורות לאלכוהול. וחזרתי הביתה מהמסיבה ובפעם הראשונה הבנתי שאנחנו לא מתקדמים לשום מקום, שהיינו בירידה תלולה למטה ושפשוט היינו כלומניקים שלא הולכים לשום מקום ולא יכולתי לראות שום סוף לזה. אז חשבתי על הכל, עשיתי ספירת מלאי והחלטתי שבעצם אין לנו שום בעיה, הבעיה היחידה שיש לנו היא שאנחנו שותים יותר מדי. זו הבעיה היחידה שיש לנו. אנחנו מבלים יותר מדי זמן בברים. וכשצ’רלי יבוא הביתה אדבר איתו על כך והכל יהיה בסדר. אז צ’רלי הגיע הביתה באותו ערב ואני עשיתי את שיעורי הבית שלי ורשמתי את כל הסיבות למה אנחנו צריכים להפסיק לשתות , דיווחתי לו על המימצאים שלי. הוא היה קשוב מאוד ואמר לי: אלי, אמרת שאנחנו צריכים להפסיק לשתות נכון? ואני אמרתי – כן בהחלט. והוא שאל אותי: יש לך עכבר בכיס? כי אם את והעכבר שלך רוצים להפסיק לשתות זה בסדר גמור - לי אין שום כוונה להפסיק לשתות, אני עושה חיים משוגעים.
אני רוצה לספר לכם שבו במקום החלטתי שאני מפסיקה לשתות ואכן עשיתי את זה. זה לה היה טוב בשבילי, החיים שלי היו בבלאגן, הבית שלנו לא היה מקום נעים ובאותו תקופה התחלנו לשחק משחקים אחד עם השני, משחקים מטופשים אבל שיחקנו כאלה הרבה. אחד המשחקים ששיחקנו היה לשכב על הכביש מאחורי הטנדר שלו. יום אחד הוא הגיע מהעבודה מוקדם יחסית ואני עשיתי את כל הדברים שנשים קדם-אל-אנון עושות: "שוב שתית", "אתה שיכור", "אתה בקושי עומד על הרגליים". לא היה לי כבוד אליו וכל השגעונות האלה והוא היה אומר: "אלי, אני לא חייב להקשיב לדברים האלה, אני הולך". לא. אני החלטתי, הפעם הוא יישאר.
כשנכנסים לחנייה ליד הבית שלנו אי אפשר לצאת מבלי לנסוע אחורנית. אז רצתי החוצה לחנייה ונשכבתי מאחורי הטנדר שלו. אז אני שוכבת שם והשכנים מתאספים להם, אולי 15 עד עד 20 שכנים והייתי אומרת להם "לכו הביתה", "אין לכם בית", אני שוכבת שם ומנסה לגרש אותם ואתם יודעים... הם לא חשבו שמשהו לא בסדר עם צ'רלי, זאת היתה האישה המשוגעת שגרה שם... כשצ'רלי היה חוזר הביתה שיכור, והיה יכול ליפול מהטנדר החוצה הם לא יצאו מהבית. רק כשאני יצאתי מהבית הם התחילו להתקהל שם. נו טוב, אז אני שוכבת על הכביש וכל השכנים שם ופתאום מגיעה מונית צהובה ומסיעה את צ'רלי משם.
בכל המשחקים ששיחקנו, הוא ניצח בכולם ואני לא ניצחתי באף משחק, והייתם חושבים שכשאדם נפגש עם תבוסה על בסיס יומיומי, הוא יפסיק לשחק את המשחק. לא אני. אני פשוט אתחיל בעקשנות מחדש שאם זה לא הצליח אנסה משהו אחר.
עבדתי משעה 7:00 בבוקר עד 3:00 אחה"צ ויכולתי להתרכז בעבודה שלי ולשכוח מכל הדברים האלה ולא להיות אובססיבית בקשר אליו. אבל בשעה 2:30 קרוב לשעה שהייתי אמורה לסיים לעבוד, הייתי מרגישה התכווצות בתוך הבטן והייתי תוהה – איפה "הוא", מה "הוא" עושה. בשעה 3:00 כשהייתי מסיימת לעבוד, והייתם יכולים לכוון את השעון שלכם על-פי מה שאני עשיתי כל יום אחה"צ. הדבר הראשון שעשיתי כשנכנסתי למכונית שלי זה היה לנסוע לכל הבארים בעיר מונרו היכן שהתגוררנו, ז"א למגרשי החנייה של הבארים. לא נכנסתי לבארים. כשהפסקתי לשתות, הפסקתי להיכנס לבארים. אבל במגרשי החנייה ביליתי הרבה זמן. הייתי מגיעה לבר הראשון עוברת מסביב לכניסה ומסביב לבאר בחיפוש אחר הטנדר הצהוב שלו ואם הוא לא היה בבר הראשון, הייתי מסתובבת סביב כל הבארים עד שראיתי את הטנדר הצהוב שלו. כשהייתי רואה את הטנדר הייתי מרגישה טוב ואז הייתי נוסעת הביתה. אני לא יודעת איזו משיכה היתה לי לטנדר של הבנאדם הזה כי פעמים רבות הוא בכלל לא היה איפה שהטנדר שלו היה אבל אני את המנה שלי השגתי. אתם רואים, מצאתי את הטנדר והייתי הולכת הביתה ומתחילה להכין ארוחת ערב – כוונו את שעונכם. שעה 7:00 בערב – הוא לא בבית. אז אני מתקשרת לבר ששם ראיתי את הטנדר שלו וברוב הפעמים צ'רלי היה מדבר איתי. הייתי מתקשרת ואומרת – המשפט שלי: "אפשר לדבר עם צ'רלי" בבקשה. וצ'רלי היה מרים את השפופרת ועונה "הלו". והמשפט שלי: "מתי אתה חוזר הביתה יקירי. המשפט שלו: "בדיוק עמדתי לצאת מהדלת בדרך הביתה". והייתי מנתקת ומרגישה או.קיי. אתם רואים, כל כך רציתי להאמין לאיש הזה, כל כך רציתי להאמין שהוא בדרך הביתה. אני ידעתי שהוא משקר, אני ידעתי שהוא לא יגיע הביתה, אבל הטירוף שלי והאובססיה שלי עם האיש הזה ומה ש"הוא" עשה או לא עשה היה כל כך עצום, שהייתי משקרת את עצמי ומאמינה שהוא בדרך הביתה. השעה 8:00 בערב – האם הוא בבית? לא, הוא לא בבית. כוונו את שעונכם, אני מתכוננת למהלך הבא. אז אני נכנסת למכונית ונוסעת לבר ששם דיברתי איתו ומצאתי אותו יושב עם כמה חבר'ה והם משחקים דומינו. ניגשתי לשולחן והעפתי את כל הקוביות וכולם היו בהלם במיוחד צ'רלי והוא הסתכל עלי עם מבט מופתע על פניו ואני אמרתי לו – "צ'רלי שלא תגיד שום דבר, אני לא רוצה לשמוע אף מילה ממך. ותזכור, הרי אתה לא כאן בכלל". ונכנסתי למכונית שלי ונסעתי הביתה בהתרגשות רבה אבל אז נכנסה בי "אומללות מרגשת" ואני אומרת לעצמי – הוא יהרוג אותי כשהוא יגיע הביתה. נכנסתי הביתה וחיכיתי שצ'רלי יבוא הביתה ויהרוג אותי. וצ'רלי נכנס והוא היה שמח והכל היה נהדר ואני לא הבנתי ושאלתי אותו: "צ'רלי, חשבתי שתכעס עליי". והוא אמר: "לא אלי, זה הי הדבר הכי מצחיק שעשית וחוץ מזה בדיוק הפסדתי 80 נקודות במשחק".
צ'רלי שותה יותר ויותר, והוא מגיע הביתה פחות. אני לא יודעת למה הוא לא רצה לבוא הביתה, היתה לו אישה כזו נחמדה לבוא אליה הביתה, אבל הוא היה נעלם, לפעמים במשך שבועיים, 3 שבועות ולא הייתי שומעת ממנו. מאוחר יותר הייתי מגלה שהוא נסע לפלורידה ואני לא יכולה לתאר בפניכם את הייאוש והבדידות שהרגשתי כשהייתי מאבדת את האלכוהוליסט שלי. כל מה שהייתי וכל מה שהיה לי היה קשור בו, רק בו, ובאיזשהו מקום במהלך הדרך איבדתי את איילין. הייתי כמו נוצה ברוח, לא ידעתי מה לעשות עם עצמי כשהוא עזב, הייתי אבודה. לא היה במה להיאחז ובמה להתמקד.
אני רוצה לשאול אותכם, כאן ועכשיו, האם צ'רלי עשה לי את זה? לא. צ'רלי לא עשה לי את זה. מחלת האלכוהוליזם היא שריסקה אותי לרסיסים. ובנקודה הזאת בחיי לא שתיתי משקה אלכוהולי במשך 3 שנים אבל הובסתי, הובסתי בצורה טוטאלית וכשהוא היה עוזב, לא ידעתי מה לעשות, לא הייתה לי תקווה, הייתי נתונה בתוך ייאוש, לא הייתה לי סיבה לחיות ושום רצון לחיות. ואני רוצה לדבר איתכם, האלכוהוליסטים שנמצאים כאן בחדר. אני לא חושבת שאתם שונים ממני אפילו במעט. הרגשות זהים, הכאב זהה, אנחנו, שחיים עם אלכוהוליסטים פעילים , מושפעים בצורה מוחלטת מהמחלה. ההבדל היחידי בינכם לביני כמו שאני תופסת ומבינה את זה, הוא שלי אין כמיהה לאלכוהול. אני יכולה להרים כוסית ולהניח אותה. חוץ מזה, אני בדיוק כמוכם, הכאב הוא אותו כאב.
צ'רלי לא היה בבית שבוע בערך, ונכנסתי לחדר השינה שלי ונשכבתי על המיטה וחשבתי על החיים האומללים שלי, מזלי הרע עם כל האנשים המשוגעים האלה, וחשבתי על התאבדות. חשבתי לעצמי שאני אהרוג את עצמי וזה יוציא אותי מתוך הכאב שהייתי נתונה בו. אני בפירוש לא יכולתי לחיות עם הכאב הזה יותר וכאשר מחשבות על התאבדות נכנסו לי לראש חוויתי רגע של בהירות כזו שאתם שומעים עליה מחברי איי.איי ואל-אנון החווים רגע של בהירות. ושמעתי את הקול הזה בצורה הכי ברורה שאפשר: צ'רלי הוא אלכוהוליסט.
מעולם לא חשבתי, אפילו לא פעם אחת, שהוא אלכוהוליסט. זה בכלל לא עבר לי בראש. ידעתי שהוא שותה יותר מדי, אבל כל מי שהכרנו שתה יותר מדי. וכשהגעתי למודעות שצ'רלי הוא אלכוהוליסט – זה שינה את כל ההבנה שלי לגביו. המחשבה השנייה שעברה לי בראש הייתה כמה שאני חולה. אתם מבינים, זה הרי לא היה יכול להיות שאני חולה. זה אף פעם לא נתפס על-ידי. היתה לי עבודה, הייתי בבית כל יום, קניתי את המצרכים לבית, כיבסתי, גיהצתי, זה לא ייתכן שאני חולה. לא היה בי משהו שהוא לא בסדר, הדבר היחידי שלא היה בסדר איתי היה שאולי אם היה לי בעל מפוכח, הכל היה בסדר איתי. אם הוא רק היה מפסיק לשתות, הכל היה יכול להיות בסדר איתי. זו היתה אשמתו אם משהו לא היה בסדר איתי. אף פעם לא חשבתי, אפילו לא פעם אחת, להסתכל על עצמי. אבל כששכבתי על המיטה ידעתי שאני אדם חולה מאוד. אני בפירוש הייתי יותר חולה מצ'רלי. אתם רואים, אני הסתובבתי 3 שנים בתוך טירוף טוטאלי ללא משקה אלכוהולי, ללא שום סם. אם משהו לא היה בסדר איתו - הוא יכול היה לשתות אבל אני, אני עמדתי מול כל השגעון והטירוף הזה בפיכחות מלאה ונעשיתי חולה מאוד, מהר מאוד.
כשהמחשבה שהוא אלכוהוליסט נכנסה לי לראש, לא חשבתי על אלכוהוליסטים אנונימיים. למען השם, מעולם לא חשבתי על אלכוהוליסטים אנונימיים. פתחתי את ספר הטלפונים והתקשרתי למספר של אלכוהוליסטים אנונימיים שהופיע בספר. האיש שענה לי אמר לי שאני צריכה לדבר עם אישתו. הנשמה הטובה הזו באה לטלפון, הקשיבה לסיפור האומלל שלי ואמרה לי: "איילין, את זקוקה להגיע לפגישת אל-אנון. מחר בערב מתקיימת פגישה ואם תגיעי, אני אהיה שם, אפגוש אותך בכניסה וזה מה שאת צריכה לעשות – להגיע ולשבת בפגישת אל-אנון. אני לא ידעתי מה זה אל-אנון, אבל זה לא היה משנה, האישה הזאת הזמינה אותי לבוא. הרבה זמן עבר מאז שאני וצ'רלי הוזמנו לאיזשהו מקום. בפעמים האחרונות שהזמינו אותנו, למנגל או למסיבות או מה שזה היה, הרבה פעמים המשטרה היתה מגיעה. היו לנו מריבות נוראיות, ולא משנה איפה שהיינו, התנהגנו בצורה מטורפת. שנינו. כך שלא הוזמנו לשום מקום הרבה זמן. אבל האישה הזאת אמרה לי – בואי לאל-אנון ושום דבר בעולם לא יכול היה למנוע ממני להגיע לפגישה הזאת של אל-אנון ולמחרת בערב הייתי שם. ותשמעו, אני רוצה לספר לכם על הפגישה הראשונה שלי באל-אנון. נכנסתי לחדר הזה והיו שם בערך 8 עד 10 נשים. השיער שלהן היה מסורק, הן לבשו בגדים נקיים ומגוהצים ואני מאמינה שהן גם צחצחו את השיניים שלהן. אני לא עשיתי את הדברים האלה הרבה זמן – רק כשהלכתי לעבודה. לא היה לי איכפת מההופעה החיצונית שלי. הייתי כל כך מבולבלת מכיוון שהן צחקו, הן היו שמחות, ואני אמרתי שזה לא יכול להיות החדר של אל-אנון, כולכן צריכות לשבת כאן ולבכות. הן אמרו לי – שבי אלי, שבי ושמרי על ראש פתוח. ואני ישבתי. לא הבנתי הרבה מאותה פגישת אל-אנון, מה שכן לקחתי איתי הביתה מהפגישה היתה טיפת תקווה, טיפה קטנה של תקווה שאולי החיים שלי יכולים להיות יותר טובים. לקחתי איתי הביתה גם את הסיסמאות שהיו על הקיר. באותה תקופה לא הייתי מסוגלת לקלוט משפט אחד שלם אבל הנה משפטי שורה אחת בלבד וחשבתי שאולי כיתת גנון נפגשה שם לפני שחברי אל-אנון נכנסו. אבל יכולתי להבין את הסיסמאות הקצרות – "קח את זה בקלות", "בחסד אלוהים" – אז אמרתי או.קיי והייתה הסיסמה הזאת – "חשוב, חשוב, חשוב" ואמרתי לעצמי – אלוהים, מה הם חושבים שעשיתי בשלוש השנים האחרונות – חשבתי כל כך הרבה שהמוח שלי כמעט נשפך החוצה. אני זוכרת שישבתי בכיסה המתנדנד שלי, חושבת, חושבת, חושבת מהלך אומלל אחד אחרי השני, פשוט חושבת והיה קורה שהבן שלי היה בא אלי – "אמא, אני רעב, מתי את מתכוננת להכין ארוחת ערב?" ואמרתי לו –אתה לא רואה שאני חושבת.
לא הייתי הורה טוב לילדים שלי. האובססיה שלי איתו היתה כל כך חזקה שהזנחתי את הילדים שלי. לא התעללתי בהם בצורה פיזית, הם פשוט לא היו קיימים מבחינתי ולא הייתי שם עבורם. אתן, הנשים האלכוהוליסטיות כאן בחדר, אין לכן בלעדיות על התחום הזה. ישנן חברות אל-אנון שלא היו אמהות טובות – ואני אחת מהן. היה לי הרבה על מה לכפר כלפי הילדים שלי. לא הלכתי לטקס סיום בית הספר התיכון של הבן הבכור שלי מכיוון שאני וצ'רלי הלכנו למסיבה באותו ערב. לא הייתי שם עבור הבן שלי. לא הייתי שם עבור הילדים שלי הרבה פעמים. הילדים שלי כבר סלחו לי והיחסים בינינו מצויינים היום, ואלוהים סלח לי. אבל הרבה זמן הייתי צריכה לסלוח לעצמי על הזנחת הילדים שלי. היום הכל בסדר עם הילדים שלי ואני תמיד נמצאת שם בשבילם כשהם זקוקים לי.
התחלתי לעבוד את תוכנית אל-אנון, את הדרך המענגת של הצעדים. כשהגעתי לצעד השלישי, עשיתי בעיקר "כאילו" מכיוון שהבאתי את האלוהים הזה, המעניש והזועם שהכרתי בילדות שלי איתי לאל-אנון ולא יכולתי לעשות את עניין האלוהים הזה. אז הם אמרו לי שזה בסדר – "את לא צריכה לעשות את הקטע הזה של אלוהים ברגע זה אבל את כן צריכה להשיג לעצמך כוח גדול ממך וזה היה יכול להיות כל דבר שרציתי. אז בחרתי את קבוצת אל-אנון ככוח הגדול שלי. הנשים האלו ביחד או כל אחת בנפרד היו כוח גדול ממני – אז פשוט בחרתי בהן ועשיתי את כל מה שהן ייעצו לי לעשות. שמתי את עצמי בידיים שלהן. אני זוכרת שהן אמרו לי שצ'רלי יחזור הביתה ואולי ארצה לעשות דברים בצורה אחרת. ואני אמרתי – לא, לא, הוא לעולם לא יחזור. הוא מעולם לא נעדר תקופה כזו ארוכה מהבית. ואני רוצה להגיד לכם משהו שהן אמרו לי, משהו עמוק במיוחד ואני לא רוצה שאי פעם תשכחו את זה. הן אמרו לי שמאוד קשה לאבד אלכוהוליסט. הן אמרו לי שהוא כן יחזור.
אז בצעד השלישי עשיתי "כאילו" והמשכתי לצעד הרביעי והחמישי. כשהגעתי לצעד התשיעי – לכפר – אלוהים נהפך להיות משהו מאוד אמיתי בשבילי. הוא בא אלי בצורה מאוד מיוחדת ואני ידעתי, ללא צל של ספק, שאלוהים אוהב אותי ללא תנאים. תראו מה זה, מי היה מאמין שאלוהים נמצא בצעד התשיעי של אלכוהוליסטים אנונימיים. אבל שם מצאתי אותו, הוא פשוט חיכה לי עד שאגיע. היום יש לי תקשורת נהדרת עם הכוח הגדול שלי. הרוחניות שבתוכי פשוט לא תאמן ולחשוב שכשהגעתי לאל-אנון בכלל לא חשבתי על אלוהים ופתאום למצוא אותו מסתובב לו שם בצעד התשיעי.
אנחנו מתגוררים בכפר, אני וצ'רלי. אני הולכת לאל-אנון במונרו שזו העיר הכי קרובה אלינו ואני לוקחת את אלוהים איתי כשאני בדרכים. אני נמצאת הרבה בדרכים ואני מושיבה אותי במושב שלידי ואני מדברת איתו כאילו שהוא היה שם באמת, או שאני מביעה אסירות תודה ולפעמים אנחנו לא מדברים בכלל ורק מאזינים למוסיקת קאנטרי. האלוהים שלי אוהב מוסיקת קאנטרי. הנקודה שאני מנסה להדגיש היא שהאלוהים שלי הוא אמיתי ואני אוהבת אותו והוא אוהב אותי. יש לנו חיים נהדרים ביחד – אני, האלוהים שלי ומוסיקת הקאנטרי שלנו.
צ'רלי חזר הביתה מתישהו. חזרתי יום אחד מהעבודה והוא ישב בכניסה לבית. אחרי שהוא נעדר מהבית במשך חודש, חודשיים הוא ישב שם ושאל – "מה יש לאכול לארוחת ערב", הוא נכנס הביתה והדבר היחידי שהיה שונה – הייתי אני. הוא לא הבין מה לעזאזל קרה לי. אתם מבינים – אני הולכת לפגישות. הייתה רק פגישת אל-אנון אחת בשבוע כשאני הגעתי לאל-אנון לפני 15 שנה. אבל היו 3 פגישות איי.איי בשבוע ושתיים מהן היו פגישות פתוחות ואמרו לי שאני יכולה לבוא ולשבת בפגישות הפתוחות וכל פעם שהיתה פגישה פתוחה –הייתי שם. וזו היתה אחת המתנות היקרות שניתנו לי כשרק הגעתי לתוכנית – הפגישות של אל-אנון והפגישות של איי. איי.
צ'רלי חזר הביתה ואני – הולכת לפגישות. הוא לא ידע איך לבלוע את זה. הוא לא הפסיק לשתות והוא נהיה יותר ויותר חולה והחל להדרדר כלפי מטה. המחלה המתקדמת , המחלה האיומה הזו של אלכוהוליזם לקחה את צ'רלי יותר ויותר למטה. הוא לא יכול היה לשמור על מקום העבודה שלו ורוב הזמן, לא ידעתי איפה הוא נמצא, אבל לי יש את אל-אנון ואני בסדר עם זה. וידעתי שבמוקדם או במאוחר הוא יפסיק לשתות והתפללתי בשבילו. צ'רלי הלך למספר פגישות איי.איי אבל לא הפסיק לשתות.
באל-אנון, אנחנו מדברים הרבה על משבר. שצריך שיקרה משבר כדי שהם יתפכחו. המשבר שלנו קרה ביוני 1987. התעוררתי בוקר אחד והייתי חולה מאוד, היתה לי דלקת כליות. נסעתי למונרו והרופא אמר לי שאני חייבת לעבור ניתוח בכליות. ניתוח גדול ושהייתי חייבת לעבור את הניתוח הזה.
ההקלטה המקורית - xa-speakers.
תראו, אני אוהבת אלכוהוליסטים, זה היה אלכוהוליסט שהביא אותי לכאן. יש לי חיבה מאוד מיוחדת לאלכוהוליסטים ואני רוצה להודות לכם שהייתם שם כשהגיע הזמן של בעלי להתפכח. תודה על הקפה החם, על האור שדלק בחדר ושהייתם שם בשבילו. תודה רבה לכם.
אני חברה בקבוצת אל-אנון במונרו שבלואיזיאנה ושמי איילין רפין ואם אף פעם לא ראיתם מישהי בעלת חגורה שחורה באל-אנון, אתם מסתכלים על אחת עכשיו. את החגורה השחורה שלי באל-אנון לא קיבלתי סתם כך, תנו לי לספר לכם איך קיבלתי אותה. אני הולכת להרבה פגישות, יש לי ספונסרית, אני עובדת את הצעדים, אני לוקחת על עצמי מחויבויות ואני ספונסרית של אחרים. ככה קיבלתי את החגורה השחורה שלי באל-אנון ובשבילי זוהי תוכנית חיים שבאמת עובדת. אני גם בעלת חגורה שחורה באל-אנון שאוהבת את הספר הגדול של אלכוהוליסטים אנונימיים באופן מוחלט. אני קוראת את ספר הגדול והוא הספר המועדף שלי. אני אוהבת את הספרים של אל-אנון, הם פשוט נפלאים. אבל לספר הגדול יש מקום מאוד מיוחד בליבי.
אני רוצה לעצור לרגע ולהודות לוועדה שהזמינה אותי לבוא להיות דוברת. זו זכות מאוד גדולה להגיע לכנס של האיי.איי ולהיות דוברת אל-אנון. יש לזה משמעות עמוקה בשבילי. ועוד דבר, האהבה הגדולה שקיבלתי מאז שאני ובעלי הגענו לכאן, אהבה ללא תנאים, אבל הדבר הכי חשוב שאקח איתי מכאן היא הידיעה שהאיי.איי ואל-אנון קיימים ופועלים במדינת מזורי.
אני לא יודעת מה הביא אתכם לכאן, אני לא יודעת איך הגעתם לכאן הבוקר ומה היתה הדרך שהביאה אותכם לתוכנית - אולי זו הייתה האישה שאמרה לכם “אינני מסוגלת לחיות בצורה כזו יותר, או שתסדר את העניינים שלך, או שאני לוקחת את הילדים ועוזבת". או אולי היה זה הבעל שאמר שהוא לא מוכן לחיות כך יותר - “או שתעשי משהו בקשר לשתייה שלך או שאני מוציא את הילדים מכאן". אולי דחיפה של שופט בבית המשפט, אני לא יודעת איך אתם הגעתם לתוכנית, אבל אני יודעת איך אני הגעתי. אני הגעתי לכאן אוחזת בזנב חולצתו של שיכור עלוב, זוחל על ארבע בשפל המדרגה ועל זה - אני באמת אסירת תודה. אני רוצה שכולכם תכירו את האלכוהוליסט שלי, צ’ארלי אתה מוכן לקום בבקשה. צ’ארלי הוא הגיבור שלי.
במשפחה בה גדלתי הייתי אחת מבין 7 ילדים ואבי היה מטיף, הוא הטיף בכנסיות קאנטרי קטנות בצפון לואיזיאנה. לא היה הרבה כסף בשנים ההם וגדלתי תחת משמעת מאוד קפדנית, אבל בהסתכלות לאחור כל הדברים שלמדתי כבת של מטיף בכנסיות קאנטרי קטנות עזרו לי מאוד למרות שהרבה זמן חשבתי שזו הייתה הדרך הכי גרועה לגדול.
כשהייתי בת עשר, חברים הזמינו אותי לנסוע איתם למונרו, שהייתה העיירה הקרובה, ללכת לפסטיבל. אף פעם לא הייתי בפסטיבל וההורים שלי אמרו, בסדר, שאני יכולה ללכת. אז הלכתי לפסטיבל והאנשים האלה נתנו לי 5 סנט כדי לשחק בינגו. אף פעם לא שיחקתי בינגו לפני כן. אז התיישבתי לי במשחק הבינגו הזה וניצחתי! והרווחתי סט של כוסות כחולות שעליהם היו מצוירות סירות מפרש. אלו היו הכוסות הכי יפות שאי פעם ראיתי. לא היה הרבה יופי בחיינו בזמנים ההם. נכנסתי בריצה הביתה עם הכוסות ואמרתי להורי: “תראו מה הרווחתי במשחק בינגו". אבא שלי לא נתן לי להחזיק בכוסות מכיוון שהרווחתי אותן ב"הימורים” ואימא שלי לא עזרה לי ולא שכנעה אותו לתת לי את הכוסות. אז בו במקום נוצרה אצלי טינה מאוד עמוקה כלפי הורי. אתם יכולים להבין איזו טינה ענקית זו הייתה, כי אני עדיין מדברת על הכוסות הארורות האלו עד עצם היום הזה. והחלטתי שברגע שאהיה מספיק גדולה, אעזוב את הבית. אסיים את ביה"ס התיכון ואצא משם. החלטתי שהורי לא אוהבים אותי, החלטתי הרבה דברים שאף פעם לא הייתי צריכה להחליט.
אתם רואים, היום אני יודעת שכשיצאתי מרחם אימי, משהו לא היה בסדר איתי, לא הייתי כמו אחיי ואחיותיי, הייתי לגמרי שונה. הייתי מרדנית, לא ראיתי דברים כמו שהם ראו אותם, אני זוכרת כשהתבגרתי, ההורים שלי היו באים אליי ואומרים לי: “איילין, מה לא בסדר איתך, מה קורה איתך. ואח"כ כשהתחלתי לעשות את כל הטעויות שעשיתי שהביאו אותי לכאן, התחלתי לשאול גם אני את עצמי את אותן השאלות. איילין, מה לא בסדר איתך וחייתי את חיי בידיעה העמוקה שמשהו לא בסדר איתי אבל לא היה לי מושג, אפילו לא רמז, מה זה יכול להיות.
סיימתי את ביה"ס התיכון ולמחרת בבוקר עליתי על אוטובוס ונסעתי לדלאס טקסס. שלושה חודשים קודם לכן הופיעה תמונה על שער המגאזין לייף של בחורה שעובדת בדרייב-אין בדלאס טקסס. היא לבשה כובע בוקרים ומגפי בוקרים, כאלה עם ברזלים והיא לבשה תלבושות קטנטנה ואני החלטתי, בדיוק אז ושם, שכשאסיים את ביה"ס התיכון, אסע לדלאס טקסס, אמצא את הדרייב-אין הזה ואקבל שם עבודה. ותשמעו, עשיתי את זה. אני בטח האדם היחידי שאתם מכירים שהגשימה את חלום חייה וכל זה רק חודש אחרי שסיימתי את ביה"ס התיכון.
אז תשמעו, השגתי את התלבושת הקטנטנה הזאת ואתם יכולים לדמיין לעצמכם איך נראיתי בה. היו לי את הרגליים הארוכות האלה, רגליים מאוד רזות. למעשה כשהייתי בביה"ס התיכון קראו לי רגלי עכביש ועוד כל מיני שמות כאלה. לא היו לי ציצים! אבל הגעתי, אתם רואים, הגעתי והייתי בדיוק איפה שרציתי להיות ובפעם הראשונה אי פעם, הייתי חופשייה. הייתי חופשייה מכל השליטה ההורית, הייתי חופשייה מכנסיית הקאונטרי הקטנה, הייתי חופשייה מכל מי שאמר לי מה לעשות או מה לא לעשות, היה לי חופש מוחלט. כמובן שהיום התפיסה שלי לגבי מהו חופש היא לגמרי שונה ממה שהיא הייתה אז, אבל בשבילי זה מה שהיה חופש. את דרך החיים שלי התחלתי לסלול כשהייתי בדאלאס. אתם רואים, יכולתי לעשות מה שרציתי ולא היה מי שיגיד לי מה לעשות.
אני יושבת בהרבה פגישות פתוחות של האיי.איי ואני שומעת אתכם מדברים על החור שיש לכם בבטן, אתם עומדים בחוץ בלילה קר והרוח נושבת ועוברת דרך החור הזה שנמצא עמוק בפנים. אני יודעת בדיוק מה המשמעות של הדבר הזה ואני יכולה להתחבר לזה מכיוון שאתם רואים, היה לי את החור הזה עמוק בבטן כל החיים. לא מילאתי את החור הזה באלכוהול, לא מילאתי את החור הזה בסמים או באוכל אבל מצאתי משהו שבאותה צורה, עבד מצוין בשבילי – גברים שמשנים את מצב הרוח והתודעה - וזה עבד טוב מאוד, הרבה מאוד זמן. אם אחד מאותם פראיירים הפסיק לשנות לי את מצב הרוח, הייתי יוצאת ומשיגה לי אחד אחר. כולם היו לוזרים, אתם יודעים, פשוט לוזרים מושלמים. דחויים מהחברה כל אחד מהם. והייתי משיגה את הגברים האלה, לוקחת אותם הביתה או לאן שהלכנו ומנסה לתקן אותם ולהפוך אותם לאזרחים מכובדים, כל אחד מהם. אחרי זמן מה נמאס להם מהניסיונות שלי לתקן אותם והם היו דוחים אותי. תשמעו – אני נדחיתי על-ידי הרבה דחויים.
נשארתי בדלאס, בסביבות תשעה חודשים, וחזרתי בחזרה למונרו לביתם של הורי. הייתי במונרו שלושה או ארבעה חודשים והכרתי את בעלי הראשון, אני צריכה לספור אותם. עכשיו הוא היה לוזר אמיתי. היום אני יודעת שהסיבה שבחרתי בכל הבחורים הללו הייתה בגלל שגם אני הייתי לוזרית. היה לי קשה להגיע בסופו של דבר להבנה הזאת, שהסיבה שבחרתי אותם הייתה בגלל שזה בדיוק מה שהיה מגיע לי.
הכרתי את בעלי הראשון, היה לו מניה-דפרסיה. יום אחד הוא היה כל הדרך למעלה ויום אחד כל הדרך למטה. ארבעה ילדים נולדו אל תוך הנישואים האלה ואני נעשיתי מכורה למה שאני מכירה היום כ"אומללות מרגשת". אם הוא היה למעלה, לקחתי קרדיט - זה בטח היה משהו טוב שאמרתי שגרם לו להיכנס לשלב המניה. ואם הוא היה כל הדרך למטה ולא יכול היה לצאת מהמיטה במשך ימים שלמים - חשבתי שזה בגלל משהו שאני אמרתי. לקחתי על עצמי אשמה בניסיון לשלוט על הבלתי נשלט.
חיינו ביחד בערך עשר שנים. הוא עבד בחברת מימון קטנה והוא אסף את הקבלות האלה מכל חברות המימון במדינה ופעם בחודש הוא הביא את כל הכסף למשרד הראשי. יום אחד הוא פשוט החליט שהוא לא מוסר את הכסף. הוא פשוט יחזיק בכסף. היתה לי הרבה “אומללות מרגשת” אז - עם ההרס שהוא השאיר אחריו כשהוא נעלם עם הכסף – 62 אלף דולר של החברה. ערב קודם יצאנו, זה היה יום הנישואין שלנו והוא לקח אותי לאיזושהי חנות תפירה ורכש עבורי מכונת תפירה עלובה כאשר היו לו בכיס 62 אלף דולר. מה הוא חשב?! – שאני אקח עבודות תפירה הביתה כדי לפרנס את ארבעת ילדינו כשהוא יסתלק?! מצאו אותו ברינו, נבדה שישה שבועות לאחר מכן ונשארו לו פחות מעשר דולר מהכסף שהוא גנב. השריף החזיר אותו כדי לעמוד למשפט. ניגשתי לבית המעצר והחתמתי אותו על מסמכי פירוד. היה לו יופי של שיזוף, היו לו 16 זוגות נעלים איטלקיות, ואולי 42 חליפות איטלקיות ואני לא יודעת איזו חיבה הייתה לו לתוצרת איטלקית כי הייתה לו הרבה מזה. הוא נשפט לשבע שנות מאסר ואני לקחתי את ארבעת ילדיי, עליתי על אוטובוס, וחזרתי לנחשו לאן? להורים שלי. ההורים האלה, שלא אהבו אותי בצורה שאני חשבתי שצריך לאהוב אותי, הכניסו אותי ואת ארבעת ילדיי הקטנים לגור בביתם. מצאתי עבודה טובה, תמיד יכולתי להשיג עבודה טובה, עבודה לא הייתה בעיה בשבילי. במערכות יחסים – שם היו כל הבעיות שלי.
הרעיון שלי היה לעבוד, להישאר בבית הורי ולאסוף מספיק כסף כדי לשחרר את מעט החפצים האישיים שהיו לנו ששמתי באחסון ולחזור בחזרה למונרו. הייתי במונרו בערך 9 חודשים כשהכרתי את הבעל השני שלי. עכשיו תשמעו כולם, הוא היה ממש בחור נחמד. הייתה לו עבודה טובה, הייתה לו מכונית יפה, הוא היה מסודר והוא היה מוכן לקחת אחריות על ארבעת ילדיי ולעזור לי לגדל אותם. הוא באמת אהב אותי. אז החלטתי, טוב למה לא, והתחתנתי איתו. הבעיה הייתה, אתם מבינים, שהוא לא ידע שאני מכורה ל"אומללות מרגשת” ואני לא ידעתי שאני מכורה ל"אומללות מרגשת” ותשמעו לא היה שום דבר מרגש בבחור הזה. הוא היה נורא משעמם. טוב, הנישואים שלנו היו טובים בערך במשך שבועיים והגעתי למצב שלא יכולתי לסבול איך שהאיש הזה מערבב את הקפה שלו. לא יכולתי לסבול שום דבר באיש הטוב הזה וכמעט שיגעתי אותו. אחרי שישה חודשים בערך שהוא היה נשוי איתי, הוא החליט שהוא לא רוצה יותר ממני והוא עזב וביקש להתגרש.
אז עכשיו אני יודעת שמשהו לא בסדר איתי, שאני לא יכולה לבחור את האדם הנכון, זה היה ההוא עם המניה-דפרסיה ואני עוברת ממנו לאיש הממש נחמד הזה ואף אחד מביניהם לא הצליח לי. אז החלטתי שאגדל את ארבעת ילדיי לבד ולא אתחתן שוב לעולם.
בערך שנה לאחר מכן, אני יושבת בבר אחד שאני ועוד כמה אנשים הולכים אליו אחרי העבודה לשתות, ובבר הזה, כשאני יושבת שם, נכנס פנימה הבחור הכי מרגש שאי פעם ראיתי. הוא היה רקדן טוב, הוא היה פיקח, הוא היה חתיך, אלוהים היה בו הכל. והוא ניגש אלי והזמין אותי לרקוד, ואני התאהבתי בצ’רלי באותו ערב. אני עדיין אוהבת אותו היום. אבל תשמעו, אם חשבתי שהיתה לי “אומללות מרגשת” עם הבעל הראשון שלי, זו הייתה רק חזרה כללית למה שעתיד לקרות בהמשך. כל רכושו של צ’רלי הסתכם במשאית ישנה בצבע צהוב דהוי, קומקום אדום, רדיו/שעון והבגדים שהיו על גופו. אבל אתם יודעים, זה לא היה משנה, היה לנו הכל והיינו יוצאים לברים. שתיתי הרבה ויסקי בחיים שלי, שתיתי ביחד עם צ’רלי הרבה פעמים. היינו יוצאים ויושבים בברים כל ערב, רקדנו ופשוט חגגנו. ואני רוצה שכולכם תזכרו שבאותה עת היו בבית ארבעה ילדים. אבל הייתי כל כך אובססיבית ביחס לגבר הזה, כל כך מאוהבת באיש הזה, ששום דבר אחר לא היה חשוב. זה היה הוא ומה שהוא עשה.
עשינו את זה בערך 18 חודשים, יצאנו לברים ובמשך זמן מה היה לנו כיף חיים. ופעם חבריו של צ’רלי ערכו לו מסיבת יום הולדת ואתם יודעים, כל המתנות שהוא קיבל היו קשורות לאלכוהול. וחזרתי הביתה מהמסיבה ובפעם הראשונה הבנתי שאנחנו לא מתקדמים לשום מקום, שהיינו בירידה תלולה למטה ושפשוט היינו כלומניקים שלא הולכים לשום מקום ולא יכולתי לראות שום סוף לזה. אז חשבתי על הכל, עשיתי ספירת מלאי והחלטתי שבעצם אין לנו שום בעיה, הבעיה היחידה שיש לנו היא שאנחנו שותים יותר מדי. זו הבעיה היחידה שיש לנו. אנחנו מבלים יותר מדי זמן בברים. וכשצ’רלי יבוא הביתה אדבר איתו על כך והכל יהיה בסדר. אז צ’רלי הגיע הביתה באותו ערב ואני עשיתי את שיעורי הבית שלי ורשמתי את כל הסיבות למה אנחנו צריכים להפסיק לשתות , דיווחתי לו על המימצאים שלי. הוא היה קשוב מאוד ואמר לי: אלי, אמרת שאנחנו צריכים להפסיק לשתות נכון? ואני אמרתי – כן בהחלט. והוא שאל אותי: יש לך עכבר בכיס? כי אם את והעכבר שלך רוצים להפסיק לשתות זה בסדר גמור - לי אין שום כוונה להפסיק לשתות, אני עושה חיים משוגעים.
אני רוצה לספר לכם שבו במקום החלטתי שאני מפסיקה לשתות ואכן עשיתי את זה. זה לה היה טוב בשבילי, החיים שלי היו בבלאגן, הבית שלנו לא היה מקום נעים ובאותו תקופה התחלנו לשחק משחקים אחד עם השני, משחקים מטופשים אבל שיחקנו כאלה הרבה. אחד המשחקים ששיחקנו היה לשכב על הכביש מאחורי הטנדר שלו. יום אחד הוא הגיע מהעבודה מוקדם יחסית ואני עשיתי את כל הדברים שנשים קדם-אל-אנון עושות: "שוב שתית", "אתה שיכור", "אתה בקושי עומד על הרגליים". לא היה לי כבוד אליו וכל השגעונות האלה והוא היה אומר: "אלי, אני לא חייב להקשיב לדברים האלה, אני הולך". לא. אני החלטתי, הפעם הוא יישאר.
כשנכנסים לחנייה ליד הבית שלנו אי אפשר לצאת מבלי לנסוע אחורנית. אז רצתי החוצה לחנייה ונשכבתי מאחורי הטנדר שלו. אז אני שוכבת שם והשכנים מתאספים להם, אולי 15 עד עד 20 שכנים והייתי אומרת להם "לכו הביתה", "אין לכם בית", אני שוכבת שם ומנסה לגרש אותם ואתם יודעים... הם לא חשבו שמשהו לא בסדר עם צ'רלי, זאת היתה האישה המשוגעת שגרה שם... כשצ'רלי היה חוזר הביתה שיכור, והיה יכול ליפול מהטנדר החוצה הם לא יצאו מהבית. רק כשאני יצאתי מהבית הם התחילו להתקהל שם. נו טוב, אז אני שוכבת על הכביש וכל השכנים שם ופתאום מגיעה מונית צהובה ומסיעה את צ'רלי משם.
בכל המשחקים ששיחקנו, הוא ניצח בכולם ואני לא ניצחתי באף משחק, והייתם חושבים שכשאדם נפגש עם תבוסה על בסיס יומיומי, הוא יפסיק לשחק את המשחק. לא אני. אני פשוט אתחיל בעקשנות מחדש שאם זה לא הצליח אנסה משהו אחר.
עבדתי משעה 7:00 בבוקר עד 3:00 אחה"צ ויכולתי להתרכז בעבודה שלי ולשכוח מכל הדברים האלה ולא להיות אובססיבית בקשר אליו. אבל בשעה 2:30 קרוב לשעה שהייתי אמורה לסיים לעבוד, הייתי מרגישה התכווצות בתוך הבטן והייתי תוהה – איפה "הוא", מה "הוא" עושה. בשעה 3:00 כשהייתי מסיימת לעבוד, והייתם יכולים לכוון את השעון שלכם על-פי מה שאני עשיתי כל יום אחה"צ. הדבר הראשון שעשיתי כשנכנסתי למכונית שלי זה היה לנסוע לכל הבארים בעיר מונרו היכן שהתגוררנו, ז"א למגרשי החנייה של הבארים. לא נכנסתי לבארים. כשהפסקתי לשתות, הפסקתי להיכנס לבארים. אבל במגרשי החנייה ביליתי הרבה זמן. הייתי מגיעה לבר הראשון עוברת מסביב לכניסה ומסביב לבאר בחיפוש אחר הטנדר הצהוב שלו ואם הוא לא היה בבר הראשון, הייתי מסתובבת סביב כל הבארים עד שראיתי את הטנדר הצהוב שלו. כשהייתי רואה את הטנדר הייתי מרגישה טוב ואז הייתי נוסעת הביתה. אני לא יודעת איזו משיכה היתה לי לטנדר של הבנאדם הזה כי פעמים רבות הוא בכלל לא היה איפה שהטנדר שלו היה אבל אני את המנה שלי השגתי. אתם רואים, מצאתי את הטנדר והייתי הולכת הביתה ומתחילה להכין ארוחת ערב – כוונו את שעונכם. שעה 7:00 בערב – הוא לא בבית. אז אני מתקשרת לבר ששם ראיתי את הטנדר שלו וברוב הפעמים צ'רלי היה מדבר איתי. הייתי מתקשרת ואומרת – המשפט שלי: "אפשר לדבר עם צ'רלי" בבקשה. וצ'רלי היה מרים את השפופרת ועונה "הלו". והמשפט שלי: "מתי אתה חוזר הביתה יקירי. המשפט שלו: "בדיוק עמדתי לצאת מהדלת בדרך הביתה". והייתי מנתקת ומרגישה או.קיי. אתם רואים, כל כך רציתי להאמין לאיש הזה, כל כך רציתי להאמין שהוא בדרך הביתה. אני ידעתי שהוא משקר, אני ידעתי שהוא לא יגיע הביתה, אבל הטירוף שלי והאובססיה שלי עם האיש הזה ומה ש"הוא" עשה או לא עשה היה כל כך עצום, שהייתי משקרת את עצמי ומאמינה שהוא בדרך הביתה. השעה 8:00 בערב – האם הוא בבית? לא, הוא לא בבית. כוונו את שעונכם, אני מתכוננת למהלך הבא. אז אני נכנסת למכונית ונוסעת לבר ששם דיברתי איתו ומצאתי אותו יושב עם כמה חבר'ה והם משחקים דומינו. ניגשתי לשולחן והעפתי את כל הקוביות וכולם היו בהלם במיוחד צ'רלי והוא הסתכל עלי עם מבט מופתע על פניו ואני אמרתי לו – "צ'רלי שלא תגיד שום דבר, אני לא רוצה לשמוע אף מילה ממך. ותזכור, הרי אתה לא כאן בכלל". ונכנסתי למכונית שלי ונסעתי הביתה בהתרגשות רבה אבל אז נכנסה בי "אומללות מרגשת" ואני אומרת לעצמי – הוא יהרוג אותי כשהוא יגיע הביתה. נכנסתי הביתה וחיכיתי שצ'רלי יבוא הביתה ויהרוג אותי. וצ'רלי נכנס והוא היה שמח והכל היה נהדר ואני לא הבנתי ושאלתי אותו: "צ'רלי, חשבתי שתכעס עליי". והוא אמר: "לא אלי, זה הי הדבר הכי מצחיק שעשית וחוץ מזה בדיוק הפסדתי 80 נקודות במשחק".
צ'רלי שותה יותר ויותר, והוא מגיע הביתה פחות. אני לא יודעת למה הוא לא רצה לבוא הביתה, היתה לו אישה כזו נחמדה לבוא אליה הביתה, אבל הוא היה נעלם, לפעמים במשך שבועיים, 3 שבועות ולא הייתי שומעת ממנו. מאוחר יותר הייתי מגלה שהוא נסע לפלורידה ואני לא יכולה לתאר בפניכם את הייאוש והבדידות שהרגשתי כשהייתי מאבדת את האלכוהוליסט שלי. כל מה שהייתי וכל מה שהיה לי היה קשור בו, רק בו, ובאיזשהו מקום במהלך הדרך איבדתי את איילין. הייתי כמו נוצה ברוח, לא ידעתי מה לעשות עם עצמי כשהוא עזב, הייתי אבודה. לא היה במה להיאחז ובמה להתמקד.
אני רוצה לשאול אותכם, כאן ועכשיו, האם צ'רלי עשה לי את זה? לא. צ'רלי לא עשה לי את זה. מחלת האלכוהוליזם היא שריסקה אותי לרסיסים. ובנקודה הזאת בחיי לא שתיתי משקה אלכוהולי במשך 3 שנים אבל הובסתי, הובסתי בצורה טוטאלית וכשהוא היה עוזב, לא ידעתי מה לעשות, לא הייתה לי תקווה, הייתי נתונה בתוך ייאוש, לא הייתה לי סיבה לחיות ושום רצון לחיות. ואני רוצה לדבר איתכם, האלכוהוליסטים שנמצאים כאן בחדר. אני לא חושבת שאתם שונים ממני אפילו במעט. הרגשות זהים, הכאב זהה, אנחנו, שחיים עם אלכוהוליסטים פעילים , מושפעים בצורה מוחלטת מהמחלה. ההבדל היחידי בינכם לביני כמו שאני תופסת ומבינה את זה, הוא שלי אין כמיהה לאלכוהול. אני יכולה להרים כוסית ולהניח אותה. חוץ מזה, אני בדיוק כמוכם, הכאב הוא אותו כאב.
צ'רלי לא היה בבית שבוע בערך, ונכנסתי לחדר השינה שלי ונשכבתי על המיטה וחשבתי על החיים האומללים שלי, מזלי הרע עם כל האנשים המשוגעים האלה, וחשבתי על התאבדות. חשבתי לעצמי שאני אהרוג את עצמי וזה יוציא אותי מתוך הכאב שהייתי נתונה בו. אני בפירוש לא יכולתי לחיות עם הכאב הזה יותר וכאשר מחשבות על התאבדות נכנסו לי לראש חוויתי רגע של בהירות כזו שאתם שומעים עליה מחברי איי.איי ואל-אנון החווים רגע של בהירות. ושמעתי את הקול הזה בצורה הכי ברורה שאפשר: צ'רלי הוא אלכוהוליסט.
מעולם לא חשבתי, אפילו לא פעם אחת, שהוא אלכוהוליסט. זה בכלל לא עבר לי בראש. ידעתי שהוא שותה יותר מדי, אבל כל מי שהכרנו שתה יותר מדי. וכשהגעתי למודעות שצ'רלי הוא אלכוהוליסט – זה שינה את כל ההבנה שלי לגביו. המחשבה השנייה שעברה לי בראש הייתה כמה שאני חולה. אתם מבינים, זה הרי לא היה יכול להיות שאני חולה. זה אף פעם לא נתפס על-ידי. היתה לי עבודה, הייתי בבית כל יום, קניתי את המצרכים לבית, כיבסתי, גיהצתי, זה לא ייתכן שאני חולה. לא היה בי משהו שהוא לא בסדר, הדבר היחידי שלא היה בסדר איתי היה שאולי אם היה לי בעל מפוכח, הכל היה בסדר איתי. אם הוא רק היה מפסיק לשתות, הכל היה יכול להיות בסדר איתי. זו היתה אשמתו אם משהו לא היה בסדר איתי. אף פעם לא חשבתי, אפילו לא פעם אחת, להסתכל על עצמי. אבל כששכבתי על המיטה ידעתי שאני אדם חולה מאוד. אני בפירוש הייתי יותר חולה מצ'רלי. אתם רואים, אני הסתובבתי 3 שנים בתוך טירוף טוטאלי ללא משקה אלכוהולי, ללא שום סם. אם משהו לא היה בסדר איתו - הוא יכול היה לשתות אבל אני, אני עמדתי מול כל השגעון והטירוף הזה בפיכחות מלאה ונעשיתי חולה מאוד, מהר מאוד.
כשהמחשבה שהוא אלכוהוליסט נכנסה לי לראש, לא חשבתי על אלכוהוליסטים אנונימיים. למען השם, מעולם לא חשבתי על אלכוהוליסטים אנונימיים. פתחתי את ספר הטלפונים והתקשרתי למספר של אלכוהוליסטים אנונימיים שהופיע בספר. האיש שענה לי אמר לי שאני צריכה לדבר עם אישתו. הנשמה הטובה הזו באה לטלפון, הקשיבה לסיפור האומלל שלי ואמרה לי: "איילין, את זקוקה להגיע לפגישת אל-אנון. מחר בערב מתקיימת פגישה ואם תגיעי, אני אהיה שם, אפגוש אותך בכניסה וזה מה שאת צריכה לעשות – להגיע ולשבת בפגישת אל-אנון. אני לא ידעתי מה זה אל-אנון, אבל זה לא היה משנה, האישה הזאת הזמינה אותי לבוא. הרבה זמן עבר מאז שאני וצ'רלי הוזמנו לאיזשהו מקום. בפעמים האחרונות שהזמינו אותנו, למנגל או למסיבות או מה שזה היה, הרבה פעמים המשטרה היתה מגיעה. היו לנו מריבות נוראיות, ולא משנה איפה שהיינו, התנהגנו בצורה מטורפת. שנינו. כך שלא הוזמנו לשום מקום הרבה זמן. אבל האישה הזאת אמרה לי – בואי לאל-אנון ושום דבר בעולם לא יכול היה למנוע ממני להגיע לפגישה הזאת של אל-אנון ולמחרת בערב הייתי שם. ותשמעו, אני רוצה לספר לכם על הפגישה הראשונה שלי באל-אנון. נכנסתי לחדר הזה והיו שם בערך 8 עד 10 נשים. השיער שלהן היה מסורק, הן לבשו בגדים נקיים ומגוהצים ואני מאמינה שהן גם צחצחו את השיניים שלהן. אני לא עשיתי את הדברים האלה הרבה זמן – רק כשהלכתי לעבודה. לא היה לי איכפת מההופעה החיצונית שלי. הייתי כל כך מבולבלת מכיוון שהן צחקו, הן היו שמחות, ואני אמרתי שזה לא יכול להיות החדר של אל-אנון, כולכן צריכות לשבת כאן ולבכות. הן אמרו לי – שבי אלי, שבי ושמרי על ראש פתוח. ואני ישבתי. לא הבנתי הרבה מאותה פגישת אל-אנון, מה שכן לקחתי איתי הביתה מהפגישה היתה טיפת תקווה, טיפה קטנה של תקווה שאולי החיים שלי יכולים להיות יותר טובים. לקחתי איתי הביתה גם את הסיסמאות שהיו על הקיר. באותה תקופה לא הייתי מסוגלת לקלוט משפט אחד שלם אבל הנה משפטי שורה אחת בלבד וחשבתי שאולי כיתת גנון נפגשה שם לפני שחברי אל-אנון נכנסו. אבל יכולתי להבין את הסיסמאות הקצרות – "קח את זה בקלות", "בחסד אלוהים" – אז אמרתי או.קיי והייתה הסיסמה הזאת – "חשוב, חשוב, חשוב" ואמרתי לעצמי – אלוהים, מה הם חושבים שעשיתי בשלוש השנים האחרונות – חשבתי כל כך הרבה שהמוח שלי כמעט נשפך החוצה. אני זוכרת שישבתי בכיסה המתנדנד שלי, חושבת, חושבת, חושבת מהלך אומלל אחד אחרי השני, פשוט חושבת והיה קורה שהבן שלי היה בא אלי – "אמא, אני רעב, מתי את מתכוננת להכין ארוחת ערב?" ואמרתי לו –אתה לא רואה שאני חושבת.
לא הייתי הורה טוב לילדים שלי. האובססיה שלי איתו היתה כל כך חזקה שהזנחתי את הילדים שלי. לא התעללתי בהם בצורה פיזית, הם פשוט לא היו קיימים מבחינתי ולא הייתי שם עבורם. אתן, הנשים האלכוהוליסטיות כאן בחדר, אין לכן בלעדיות על התחום הזה. ישנן חברות אל-אנון שלא היו אמהות טובות – ואני אחת מהן. היה לי הרבה על מה לכפר כלפי הילדים שלי. לא הלכתי לטקס סיום בית הספר התיכון של הבן הבכור שלי מכיוון שאני וצ'רלי הלכנו למסיבה באותו ערב. לא הייתי שם עבור הבן שלי. לא הייתי שם עבור הילדים שלי הרבה פעמים. הילדים שלי כבר סלחו לי והיחסים בינינו מצויינים היום, ואלוהים סלח לי. אבל הרבה זמן הייתי צריכה לסלוח לעצמי על הזנחת הילדים שלי. היום הכל בסדר עם הילדים שלי ואני תמיד נמצאת שם בשבילם כשהם זקוקים לי.
התחלתי לעבוד את תוכנית אל-אנון, את הדרך המענגת של הצעדים. כשהגעתי לצעד השלישי, עשיתי בעיקר "כאילו" מכיוון שהבאתי את האלוהים הזה, המעניש והזועם שהכרתי בילדות שלי איתי לאל-אנון ולא יכולתי לעשות את עניין האלוהים הזה. אז הם אמרו לי שזה בסדר – "את לא צריכה לעשות את הקטע הזה של אלוהים ברגע זה אבל את כן צריכה להשיג לעצמך כוח גדול ממך וזה היה יכול להיות כל דבר שרציתי. אז בחרתי את קבוצת אל-אנון ככוח הגדול שלי. הנשים האלו ביחד או כל אחת בנפרד היו כוח גדול ממני – אז פשוט בחרתי בהן ועשיתי את כל מה שהן ייעצו לי לעשות. שמתי את עצמי בידיים שלהן. אני זוכרת שהן אמרו לי שצ'רלי יחזור הביתה ואולי ארצה לעשות דברים בצורה אחרת. ואני אמרתי – לא, לא, הוא לעולם לא יחזור. הוא מעולם לא נעדר תקופה כזו ארוכה מהבית. ואני רוצה להגיד לכם משהו שהן אמרו לי, משהו עמוק במיוחד ואני לא רוצה שאי פעם תשכחו את זה. הן אמרו לי שמאוד קשה לאבד אלכוהוליסט. הן אמרו לי שהוא כן יחזור.
אז בצעד השלישי עשיתי "כאילו" והמשכתי לצעד הרביעי והחמישי. כשהגעתי לצעד התשיעי – לכפר – אלוהים נהפך להיות משהו מאוד אמיתי בשבילי. הוא בא אלי בצורה מאוד מיוחדת ואני ידעתי, ללא צל של ספק, שאלוהים אוהב אותי ללא תנאים. תראו מה זה, מי היה מאמין שאלוהים נמצא בצעד התשיעי של אלכוהוליסטים אנונימיים. אבל שם מצאתי אותו, הוא פשוט חיכה לי עד שאגיע. היום יש לי תקשורת נהדרת עם הכוח הגדול שלי. הרוחניות שבתוכי פשוט לא תאמן ולחשוב שכשהגעתי לאל-אנון בכלל לא חשבתי על אלוהים ופתאום למצוא אותו מסתובב לו שם בצעד התשיעי.
אנחנו מתגוררים בכפר, אני וצ'רלי. אני הולכת לאל-אנון במונרו שזו העיר הכי קרובה אלינו ואני לוקחת את אלוהים איתי כשאני בדרכים. אני נמצאת הרבה בדרכים ואני מושיבה אותי במושב שלידי ואני מדברת איתו כאילו שהוא היה שם באמת, או שאני מביעה אסירות תודה ולפעמים אנחנו לא מדברים בכלל ורק מאזינים למוסיקת קאנטרי. האלוהים שלי אוהב מוסיקת קאנטרי. הנקודה שאני מנסה להדגיש היא שהאלוהים שלי הוא אמיתי ואני אוהבת אותו והוא אוהב אותי. יש לנו חיים נהדרים ביחד – אני, האלוהים שלי ומוסיקת הקאנטרי שלנו.
צ'רלי חזר הביתה מתישהו. חזרתי יום אחד מהעבודה והוא ישב בכניסה לבית. אחרי שהוא נעדר מהבית במשך חודש, חודשיים הוא ישב שם ושאל – "מה יש לאכול לארוחת ערב", הוא נכנס הביתה והדבר היחידי שהיה שונה – הייתי אני. הוא לא הבין מה לעזאזל קרה לי. אתם מבינים – אני הולכת לפגישות. הייתה רק פגישת אל-אנון אחת בשבוע כשאני הגעתי לאל-אנון לפני 15 שנה. אבל היו 3 פגישות איי.איי בשבוע ושתיים מהן היו פגישות פתוחות ואמרו לי שאני יכולה לבוא ולשבת בפגישות הפתוחות וכל פעם שהיתה פגישה פתוחה –הייתי שם. וזו היתה אחת המתנות היקרות שניתנו לי כשרק הגעתי לתוכנית – הפגישות של אל-אנון והפגישות של איי. איי.
צ'רלי חזר הביתה ואני – הולכת לפגישות. הוא לא ידע איך לבלוע את זה. הוא לא הפסיק לשתות והוא נהיה יותר ויותר חולה והחל להדרדר כלפי מטה. המחלה המתקדמת , המחלה האיומה הזו של אלכוהוליזם לקחה את צ'רלי יותר ויותר למטה. הוא לא יכול היה לשמור על מקום העבודה שלו ורוב הזמן, לא ידעתי איפה הוא נמצא, אבל לי יש את אל-אנון ואני בסדר עם זה. וידעתי שבמוקדם או במאוחר הוא יפסיק לשתות והתפללתי בשבילו. צ'רלי הלך למספר פגישות איי.איי אבל לא הפסיק לשתות.
באל-אנון, אנחנו מדברים הרבה על משבר. שצריך שיקרה משבר כדי שהם יתפכחו. המשבר שלנו קרה ביוני 1987. התעוררתי בוקר אחד והייתי חולה מאוד, היתה לי דלקת כליות. נסעתי למונרו והרופא אמר לי שאני חייבת לעבור ניתוח בכליות. ניתוח גדול ושהייתי חייבת לעבור את הניתוח הזה.
ההקלטה המקורית - xa-speakers.
תגובות
הוסף רשומת תגובה