ההתמכרות היא מחלה משפחתית. מחלה זו משפיעה על המכור בצורה פיזית ורגשית ומשפיעה בצורה דרמטית גם על האנשים שקרובים אליו. אנחנו כל כך דואגים לאדם הזה, שאנחנו נגררים לתוך הטירוף של המחלה שלו. כל תשומת הלב שלנו מתמקדת במכור ואנחנו מנסים לקחת שליטה ולתקן את החיים שלו.
זו הדרך שבה מחלתנו באה לידי ביטוי.
על אף כוונותינו הטובות - ההתנהגותינו בדומה לזו של המכור, נהפכת לבלתי-שפוייה. אנחנו מתחילים לחפש סימנים שמעידים על שימוש ואיך לגרום לו להפסיק להשתמש. אנחנו זורקים את הסמים, מנדנדים, נוזפים, מתלוננים, מתחננים, מנהלים משא ומתן - הכל ללא הואיל. כל מחשבותינו מרוכזות סביב מה שהמכור עושה או מה שהוא לא עושה.
זו האובססיה שלנו.
כואב לנו לראות מישהו יקר הורג את עצמו באמצעות שימוש בסמים, אלכוהול, הימורים ועוד. המכור שלנו ממשיך להוציא סכומי כסף גדולים ונראה שבכלל לא איכפת לו ממקום העבודה שלו, מהחשבונות שמצטברים, מהמשפחה או מההידרדרות במצב הבריאותי שלו. ובנוסף, קיים גם איום של מאסר, אלימות מצד סוחרים שאיתם הוא מעורב, התנהגות לא עקבית ובלתי רציונלית כתוצאה מהפרנויה שהוא חש. כל אלה מייסרים עד מאוד את האנשים שקרובים אל המכור.
אנחנו מתחילים לדאוג. אנחנו מתקנים, מתרצים, משקרים ומשלמים חובות וחשבונות ואז... אנחנו ממשיכים ודואגים עוד יותר.
זו החרדה שלנו.
עם הזמן, מצבו והתנהגותו של המכור מתחילים להכעיס אותנו. אנו צריכים לחפות עליו, לסבול בושות כל פעם מחדש וההכרה בכך שהמכור לא מתכוון לטפל במחוייבויות שלו, כל אלה עושים את שלהם. רבים מאיתנו מרגישים שהעויינות והזעם שהמכור מפנה כלפינו אינם פוסקים, אנו מתחילים להרגיש מנוצלים, לא אהובים והעלבונות והפגיעות שאנחנו סופגים כתוצאה מאיבוד השליטה שבשימוש, גורמים לנו לרצות להחזיר בחזרה. אנחנו מתרגזים, מאיימים, פורטים על העבר או מפגינים שתיקה רועמת.
זה הכעס שלנו.
לפעמים אנחנו מעמידים פנים שהכל בסדר. בכל פעם שישנה הפוגה בשימוש אנחנו מאמינים להבטחות של המכור ונדמה לנו שהבעיה נפתרה. כשההגיון שלנו אומר לנו שמשהו מאוד לא בסדר בהתנהגות שלו, אנחנו עדיין בורחים ממה שאנחנו יודעים ומרגישים.
זוהי ההכחשה שלנו.
יכול להיות שהתחושה ההרסנית ביותר שאנחנו חווים כתוצאה מהחיים עם המכור היא החרדה שאנחנו לא מספיק נבונים או מספיק טובים כי לא הצלחנו לפתור את בעיותיו של האדם שאנחנו אוהבים ונדמה לנו שאולי באיזושהי דרך אנחנו אחראים להתמכרות שלו בגלל משהו שעשינו או לא עשינו.
זוהי תחושת האשמה שלנו.
כשהגענו לנקודת יאוש, באנו לתוכנית 12 הצעדים -
בתחילה כדי למצוא עזרה עבור המכור. רצינו שמישהו יגיד לנו איך לפתור את הבעיה שלנו מכיוון שידענו שאנחנו כבר לא מסוגלים להתמודד איתה בכוחות עצמנו. הרגשנו כבולים למחוייבויות, לא נאהבים ובודדים. ובמידה מסויימת חשנו גם צדקנות ויהירות.
בתוכנית 12 הצעדים למדנו שהחשיבה שלנו צריכה להשתנות אם אנחנו רוצים להגיע לפתרונות. למדנו להתמודד עם האובססיה שלנו, עם החרדה, הכעס, ההכחשה ותחושת האשמה.
זו הדרך שבה מחלתנו באה לידי ביטוי.
על אף כוונותינו הטובות - ההתנהגותינו בדומה לזו של המכור, נהפכת לבלתי-שפוייה. אנחנו מתחילים לחפש סימנים שמעידים על שימוש ואיך לגרום לו להפסיק להשתמש. אנחנו זורקים את הסמים, מנדנדים, נוזפים, מתלוננים, מתחננים, מנהלים משא ומתן - הכל ללא הואיל. כל מחשבותינו מרוכזות סביב מה שהמכור עושה או מה שהוא לא עושה.
זו האובססיה שלנו.
כואב לנו לראות מישהו יקר הורג את עצמו באמצעות שימוש בסמים, אלכוהול, הימורים ועוד. המכור שלנו ממשיך להוציא סכומי כסף גדולים ונראה שבכלל לא איכפת לו ממקום העבודה שלו, מהחשבונות שמצטברים, מהמשפחה או מההידרדרות במצב הבריאותי שלו. ובנוסף, קיים גם איום של מאסר, אלימות מצד סוחרים שאיתם הוא מעורב, התנהגות לא עקבית ובלתי רציונלית כתוצאה מהפרנויה שהוא חש. כל אלה מייסרים עד מאוד את האנשים שקרובים אל המכור.
אנחנו מתחילים לדאוג. אנחנו מתקנים, מתרצים, משקרים ומשלמים חובות וחשבונות ואז... אנחנו ממשיכים ודואגים עוד יותר.
זו החרדה שלנו.
עם הזמן, מצבו והתנהגותו של המכור מתחילים להכעיס אותנו. אנו צריכים לחפות עליו, לסבול בושות כל פעם מחדש וההכרה בכך שהמכור לא מתכוון לטפל במחוייבויות שלו, כל אלה עושים את שלהם. רבים מאיתנו מרגישים שהעויינות והזעם שהמכור מפנה כלפינו אינם פוסקים, אנו מתחילים להרגיש מנוצלים, לא אהובים והעלבונות והפגיעות שאנחנו סופגים כתוצאה מאיבוד השליטה שבשימוש, גורמים לנו לרצות להחזיר בחזרה. אנחנו מתרגזים, מאיימים, פורטים על העבר או מפגינים שתיקה רועמת.
זה הכעס שלנו.
לפעמים אנחנו מעמידים פנים שהכל בסדר. בכל פעם שישנה הפוגה בשימוש אנחנו מאמינים להבטחות של המכור ונדמה לנו שהבעיה נפתרה. כשההגיון שלנו אומר לנו שמשהו מאוד לא בסדר בהתנהגות שלו, אנחנו עדיין בורחים ממה שאנחנו יודעים ומרגישים.
זוהי ההכחשה שלנו.
יכול להיות שהתחושה ההרסנית ביותר שאנחנו חווים כתוצאה מהחיים עם המכור היא החרדה שאנחנו לא מספיק נבונים או מספיק טובים כי לא הצלחנו לפתור את בעיותיו של האדם שאנחנו אוהבים ונדמה לנו שאולי באיזושהי דרך אנחנו אחראים להתמכרות שלו בגלל משהו שעשינו או לא עשינו.
זוהי תחושת האשמה שלנו.
כשהגענו לנקודת יאוש, באנו לתוכנית 12 הצעדים -
בתחילה כדי למצוא עזרה עבור המכור. רצינו שמישהו יגיד לנו איך לפתור את הבעיה שלנו מכיוון שידענו שאנחנו כבר לא מסוגלים להתמודד איתה בכוחות עצמנו. הרגשנו כבולים למחוייבויות, לא נאהבים ובודדים. ובמידה מסויימת חשנו גם צדקנות ויהירות.
בתוכנית 12 הצעדים למדנו שהחשיבה שלנו צריכה להשתנות אם אנחנו רוצים להגיע לפתרונות. למדנו להתמודד עם האובססיה שלנו, עם החרדה, הכעס, ההכחשה ותחושת האשמה.
"אם המכור מרוצה ממך... קרוב לוודאי שאת מאפשרת את ההתנהגות שלו... אם המכור מבואס ממך... קרוב לוודאי שאת מצילה את החיים שלו"בעזרת החברותה ושיתוף החברים בניסיוננו, כוחנו ותקוותנו וביישום 12 הצעדים בחיינו, אנחנו מנסים לשנות גישות ולמצוא דרכים להפחית את תחושת היאוש שאנחנו מרגישים, אנחנו לומדים מהי האחריות שלנו כלפי עצמנו וכלפי אחרים ומגלים בתוכנו רגשות של אהבה והערכה עצמית. אנחנו מתפתחים מבחינה רוחנית וההתמקדות האובססיבית שלנו במכור… מתחילה לנוע לכיוון הטיפול בחיים שלנו.
תגובות
הוסף רשומת תגובה