זה לא משנה שהם פוגעים בעצמם, זה לא משנה שהיינו יכולים יכולים לעזור להם אם הם רק היו מקשיבים לנו ומשתפים איתנו פעולה, זה לא משנה, זה לא משנה, זה לא משנה, זה לא משנה.
מחשבות כמו: “אני חושבת שאני יכולה לשנות אותו". "אף אחד לא אהב אותו והעריך אותו". "אני אהיה זו שתאהב אותו, ואז הוא ישתנה"… “היא מעולם לא הייתה עם משהו שאפשר היה לסמוך עליו. אוכיח לה שעלי אפשר לסמוך, ואז היא תוכל לאהוב"…. “אף אחד לא הצליח להגיע אליה, לכבוש אותה לפני כן, אני אהיה האחד שיעשה את זה"… “אף אחד לא נתן לו צ’אנס"… “אף אחד לא האמין בו"…. הם סימני אזהרה. נורות אדומות, דגלים אדומים. למעשה, אם אנחנו חושבים מחשבות כאלה הם צריכים להיות סימני עצור!
אם נלכדנו בתוך האמונה שאיכשהו, אנחנו נהיה אלה שנשנה את החיים של מישהו אחר, אם אנחנו מנסים להוכיח כמה שאנחנו יכולים להיות טובים עבור מישהו, אנחנו בצרה.
זהו משחק, הטעייה. זה לא עובד. זה יעשה אותנו משוגעים. האמינו בכך. אנחנו לא רואים דברים בבירור. משהו קורה איתנו.. זו תהיה תבוסה-עצמית. בסופו של דבר, אנחנו באמת נהיה “האחד"…. האחד שייהפך לקורבן. כל הלך-המחשבה הזה מצביע על תלות-יתר, על חוסר אחריות כלפי עצמנו ועל הפיכת עצמנו לקורבן. כל אחד צריך לעשות את העבודה של עצמו.
“אף אחד לא ממש הבין אותו בעבר"… “אף אחד לא ראה בו את מה שאני רואה"…. זו מלכודת. מלכודת שגורמת לנו להפסיק לשים לב לעצמנו ולהתרכז יותר מדי באדם אחר.
“אף אחד לא העריך אותו לפני כן"…. “אף אחת לא הייתה טובה בשבילו, או עשתה את כל מה שאני יכולה לעשות עבורו"…. זוהי הצלה - התפקיד שלנו במשחק, משחק שאנחנו לא חייבים לשחק. אנחנו לא צריכים להוכיח שאנחנו הדבר הכי טוב שקרה לו, אולי זה הזמן לללמוד שאנחנו הדבר הכי טוב שקרה לנו.
אף אחד לא מינה אותנו להיות מלאך שומר, או “האחד שיכול". העזרה, התמיכה והעידוד שבאמת מועילים לאחרים ולעצמנו יוצאים מאיתנו באופן טבעי. תנו להם.
מתוך הספר –Codependent No More של מלודי ביטי.
מחשבות כמו: “אני חושבת שאני יכולה לשנות אותו". "אף אחד לא אהב אותו והעריך אותו". "אני אהיה זו שתאהב אותו, ואז הוא ישתנה"… “היא מעולם לא הייתה עם משהו שאפשר היה לסמוך עליו. אוכיח לה שעלי אפשר לסמוך, ואז היא תוכל לאהוב"…. “אף אחד לא הצליח להגיע אליה, לכבוש אותה לפני כן, אני אהיה האחד שיעשה את זה"… “אף אחד לא נתן לו צ’אנס"… “אף אחד לא האמין בו"…. הם סימני אזהרה. נורות אדומות, דגלים אדומים. למעשה, אם אנחנו חושבים מחשבות כאלה הם צריכים להיות סימני עצור!
אם נלכדנו בתוך האמונה שאיכשהו, אנחנו נהיה אלה שנשנה את החיים של מישהו אחר, אם אנחנו מנסים להוכיח כמה שאנחנו יכולים להיות טובים עבור מישהו, אנחנו בצרה.
זהו משחק, הטעייה. זה לא עובד. זה יעשה אותנו משוגעים. האמינו בכך. אנחנו לא רואים דברים בבירור. משהו קורה איתנו.. זו תהיה תבוסה-עצמית. בסופו של דבר, אנחנו באמת נהיה “האחד"…. האחד שייהפך לקורבן. כל הלך-המחשבה הזה מצביע על תלות-יתר, על חוסר אחריות כלפי עצמנו ועל הפיכת עצמנו לקורבן. כל אחד צריך לעשות את העבודה של עצמו.
“אף אחד לא ממש הבין אותו בעבר"… “אף אחד לא ראה בו את מה שאני רואה"…. זו מלכודת. מלכודת שגורמת לנו להפסיק לשים לב לעצמנו ולהתרכז יותר מדי באדם אחר.
“אף אחד לא העריך אותו לפני כן"…. “אף אחת לא הייתה טובה בשבילו, או עשתה את כל מה שאני יכולה לעשות עבורו"…. זוהי הצלה - התפקיד שלנו במשחק, משחק שאנחנו לא חייבים לשחק. אנחנו לא צריכים להוכיח שאנחנו הדבר הכי טוב שקרה לו, אולי זה הזמן לללמוד שאנחנו הדבר הכי טוב שקרה לנו.
אף אחד לא מינה אותנו להיות מלאך שומר, או “האחד שיכול". העזרה, התמיכה והעידוד שבאמת מועילים לאחרים ולעצמנו יוצאים מאיתנו באופן טבעי. תנו להם.
מתוך הספר –Codependent No More של מלודי ביטי.
תגובות
הוסף רשומת תגובה