כנשים שאוהבות יותר מדי, אנו פועלות כאילו שאהבה, הכרה ותשומת לב אינם נחשבים אלא אם כן אנו מסוגלות לחלץ אותם מגברים, שעקב בעיות ועיסוקים משלהם, אינם מסוגלים להעניק לנו אותם.
מערכות יחסים לא בריאות משמשות אותנו כמו סמים קשים. העליות והירידות הדרמטיות יוצרות את אותה בריחה ומסיחים את דעתנו מהחיים ומהרגשות שלנו. פרידה מאותם גברים בהם אנו מתמקדות מכניסה אותנו לקריז, לעיתים עם אותן תופעות שמתלוות לשימוש בסמים: בחילות, הזעות, צמרמורות, רעידות, חשיבה אובססיבית, דיכאון, נדודי שינה, פאניקה והתקפי חרדה. במטרה להקל על תופעות אלו אנו חוזרות אל אותם בני-זוג או מחפשים חדשים.
כנשים שאוהבות יותר מדיי, יתכן שנתענג על תפקיד המשנה שלנו בדרמות ובמלודרמות שמרכיבות את חיינו. האמונה שלנו הייתה הילדות העצובה ביותר, המאהב הכי מסוכן, או החוויות המזעזעות ביותר יכולה להיות הדרך שלנו להרגיש חשובים ולקבל תשומת לב. החלמה עשויה להרגיש משעממת בהשוואה.
לעיתים נדירות אנשים משתנים חוץ מאשר דרך סבל בלתי נסבל. כאשר אנחנו מקלים על כאב של מישהו אחר, אנחנו בדרך-כלל גורמים ל"קצר” במוטיבציה של אותו אדם להשתנות, וזאת הסיבה שכל מאמצינו לפתור בעיות של מישהו אחר, למעשה מאריכים ומעמיקים את הבעיה. למרבה הצער, כשאנחנו אוהבות מישהו יותר מדיי, יכולתו של אותו אדם לשאת כאב היא בדרך-כלל יותר גבוהה מאשר הסובלנות שלנו לראות אותו סובל. במקום לנסות “לתקן” את הבעיות שלו, מה שנחוץ לעשות זה לזוז הצידה מן הדרך שלו אל התוצאות שלו.
כשאת מפסיקה לטפל בו ומתחילה לטפל בעצמך, הגבר שבחייך עלול לכעוס מאוד ולהאשים אותך שלא איכפת לך ממנו יותר. כעסו נובע מתוך החרדה שהוא יצטרך לקחת אחריות לחיים שלו. כל עוד הוא יכול לריב איתך, להבטיח לך הבטחות או לנסות לזכות בך, מאבקיו יהיו מבחוץ – איתך, ולא בפנים – עם עצמו. תני לו בחזרה את החיים שלו, וקחי בחזרה את שלך.
זעם ושנאה כלפי אדם אחר כובלים אותנו אליו באזיקי ברזל. אם לא נוכל לסלוח, נחזור לאותה מערכת יחסים לא מתאימה או למערכות יחסים דומות ונשחק את הדרמה שלנו פעם אחר פעם. אבל כשאנחנו סולחים ונסלחים, אנחנו משחררים ומשתחררים.
כשאנו חוות אירועים כואבים מבחינה רגשית ואנחנו אומרות לעצמנו שהם קורים באשמתנו, מה שאנו בעצם אומרות זה – שיש לנו שליטה על אירועים אלה, ואם נשתנה – הכאב יפסק. זוהי הדינאמיקה שעומדת מאחורי הרבה מהאשמה-העצמית אצל נשים שאוהבות יותר מדיי. כשאנו מאשימות את עצמנו, אנחנו אוחזות בתקווה שנגלה מהו הדבר שאנחנו עושות לא טוב - נתקן אותו וע"י כך נוכל לשלוט על המצב ולהפסיק את הכאב. המשימה שלנו היא לעמוד מול המצב, לקבל את היותו כואב, לוותר על אשליית השליטה ולבקש עזרה מכוח גדול מאיתנו.
כנשים שאוהבות יותר מדיי, אנחנו רוצות להאמין שאנחנו מסוגלות להגיע לרמת אינטימיות עמוקה גם אם השותפים שלנו לא מסוגלים לכך - אך למעשה, כולנו נוטים לבחור בני-זוג שמסוגלים להגיע בדיוק לאותה רמת אינטימיות כמונו.
אם השותפים שלנו אינם מסוגלים להתמודד עם אינטימיות, אנחנו איתם בגלל שגם לנו קשה להתמודד עם אינטימיות ומכיוון שאנחנו מרגישות מאוימות במצב של קירבה, קל לנו יותר לקוות שהיא תהיה מאשר ממש לחוות אותה. באופן אירוני, כשאנחנו מפסיקות לפרש את השותפים שלנו כ"הבעיה", רמה גבוהה יותר של אינטימיות נעשית בהדרגתיות אפשרית בינינו.
כנשים שאוהבות יותר מדיי יותר, קל לנו יותר להיות עם בן-זוג פעיל בהתמכרות שלו מאשר להכיר במחלה שלנו ולהתחיל את דרך ההחלמה. לו בן-הזוג שלנו היה עולה על מסלול החלמה היינו גם אנחנו צריכות לעשות זאת… או - למצוא גבר אחר עם בעיה.
איך זה שבמקום להעריך אותנו - נוטרים כלפינו טינה על כל מה שעשינו? התשובה היא: מכיוון שלא היינו כנים; היינו מניפולטיבים.
האירוניה המדהימה ביותר של התמכרות למערכות יחסים היא שבסיס האובססיה נמצא פחד עמוק מאינטימיות.
לתת ולתת לאדם אחר למעשה מסתכם בלא יותר מאשר נתינת שוחד שלא במודע.
מחלתה העיקרית של האישה שאוהבת יותר מדיי היא ההתמכרות לכואב ולמוכר בתוך מערכת יחסים לא מתגמלת. נכון, זה נובע מדפוסי חיים שהולכים בחזרה עד הילדות, אבל היא חייבת להתמודד עם דפוסים אלה בהווה על-מנת להתחיל את תהליך ההחלמה. זה לא משנה עד כמה חולה, אכזרי או חסר-ישע הוא בן-הזוג שלה, היא חייבת להבין שכל ניסיון לשנות אותו, לעזור לו, לשלוט עליו או להאשים אותו הינו התגלמות המחלה שלה והיא חייבת להפסיק התנהגויות אלה לפני שיחול שיפור בשטחים אחרים בחייה. העבודה הלגיטימית היחידה שלה היא שלה עם עצמה.
מערכות יחסים המבוססות על כפייתיות מאבדות מהמסתורין שלהן כאשר אנו מביטים עליהן כעל דחף תת-הכרתי לשלוט על מה שבעברנו היה בלתי ניתן לשליטה. ככל שההתנסויות שחווינו בילדותנו השפיעו עלינו ביותר עוצמה – כך יהיה גם הצורך התת-הכרתי שלנו – הכפייתיות שלנו – לשחזר וליצור את אותם אירועים טעונים בחיינו הבוגרים ולנסות לשלוט עליהם. דרך בריאה, וגם שפויה יותר, היא לעבוד לקראת הנכונות שלנו להסתכל על עברנו ולטפל במה שטעון טיפול והחלמה. כשאנחנו נעשות מוכנות לעמוד מול עברנו, הזכרונות יעלו למודעות שלנו בקצב אחיד עם היכולת שלנו להתמודד איתם. תאמינו בזאת.
תורגם לעברית (כמיטב יכולתי) מתוך הספר:
Daily Meditations for Woman Who Love Too Much
של הסופרת Robin Norwood
מערכות יחסים לא בריאות משמשות אותנו כמו סמים קשים. העליות והירידות הדרמטיות יוצרות את אותה בריחה ומסיחים את דעתנו מהחיים ומהרגשות שלנו. פרידה מאותם גברים בהם אנו מתמקדות מכניסה אותנו לקריז, לעיתים עם אותן תופעות שמתלוות לשימוש בסמים: בחילות, הזעות, צמרמורות, רעידות, חשיבה אובססיבית, דיכאון, נדודי שינה, פאניקה והתקפי חרדה. במטרה להקל על תופעות אלו אנו חוזרות אל אותם בני-זוג או מחפשים חדשים.
כנשים שאוהבות יותר מדיי, יתכן שנתענג על תפקיד המשנה שלנו בדרמות ובמלודרמות שמרכיבות את חיינו. האמונה שלנו הייתה הילדות העצובה ביותר, המאהב הכי מסוכן, או החוויות המזעזעות ביותר יכולה להיות הדרך שלנו להרגיש חשובים ולקבל תשומת לב. החלמה עשויה להרגיש משעממת בהשוואה.
לעיתים נדירות אנשים משתנים חוץ מאשר דרך סבל בלתי נסבל. כאשר אנחנו מקלים על כאב של מישהו אחר, אנחנו בדרך-כלל גורמים ל"קצר” במוטיבציה של אותו אדם להשתנות, וזאת הסיבה שכל מאמצינו לפתור בעיות של מישהו אחר, למעשה מאריכים ומעמיקים את הבעיה. למרבה הצער, כשאנחנו אוהבות מישהו יותר מדיי, יכולתו של אותו אדם לשאת כאב היא בדרך-כלל יותר גבוהה מאשר הסובלנות שלנו לראות אותו סובל. במקום לנסות “לתקן” את הבעיות שלו, מה שנחוץ לעשות זה לזוז הצידה מן הדרך שלו אל התוצאות שלו.
כשאת מפסיקה לטפל בו ומתחילה לטפל בעצמך, הגבר שבחייך עלול לכעוס מאוד ולהאשים אותך שלא איכפת לך ממנו יותר. כעסו נובע מתוך החרדה שהוא יצטרך לקחת אחריות לחיים שלו. כל עוד הוא יכול לריב איתך, להבטיח לך הבטחות או לנסות לזכות בך, מאבקיו יהיו מבחוץ – איתך, ולא בפנים – עם עצמו. תני לו בחזרה את החיים שלו, וקחי בחזרה את שלך.
זעם ושנאה כלפי אדם אחר כובלים אותנו אליו באזיקי ברזל. אם לא נוכל לסלוח, נחזור לאותה מערכת יחסים לא מתאימה או למערכות יחסים דומות ונשחק את הדרמה שלנו פעם אחר פעם. אבל כשאנחנו סולחים ונסלחים, אנחנו משחררים ומשתחררים.
כשאנו חוות אירועים כואבים מבחינה רגשית ואנחנו אומרות לעצמנו שהם קורים באשמתנו, מה שאנו בעצם אומרות זה – שיש לנו שליטה על אירועים אלה, ואם נשתנה – הכאב יפסק. זוהי הדינאמיקה שעומדת מאחורי הרבה מהאשמה-העצמית אצל נשים שאוהבות יותר מדיי. כשאנו מאשימות את עצמנו, אנחנו אוחזות בתקווה שנגלה מהו הדבר שאנחנו עושות לא טוב - נתקן אותו וע"י כך נוכל לשלוט על המצב ולהפסיק את הכאב. המשימה שלנו היא לעמוד מול המצב, לקבל את היותו כואב, לוותר על אשליית השליטה ולבקש עזרה מכוח גדול מאיתנו.
כנשים שאוהבות יותר מדיי, אנחנו רוצות להאמין שאנחנו מסוגלות להגיע לרמת אינטימיות עמוקה גם אם השותפים שלנו לא מסוגלים לכך - אך למעשה, כולנו נוטים לבחור בני-זוג שמסוגלים להגיע בדיוק לאותה רמת אינטימיות כמונו.
"היזהרו מסמים בצורת בני אדם. הגמילה היא אחת שכואבת"
אם השותפים שלנו אינם מסוגלים להתמודד עם אינטימיות, אנחנו איתם בגלל שגם לנו קשה להתמודד עם אינטימיות ומכיוון שאנחנו מרגישות מאוימות במצב של קירבה, קל לנו יותר לקוות שהיא תהיה מאשר ממש לחוות אותה. באופן אירוני, כשאנחנו מפסיקות לפרש את השותפים שלנו כ"הבעיה", רמה גבוהה יותר של אינטימיות נעשית בהדרגתיות אפשרית בינינו.
כנשים שאוהבות יותר מדיי יותר, קל לנו יותר להיות עם בן-זוג פעיל בהתמכרות שלו מאשר להכיר במחלה שלנו ולהתחיל את דרך ההחלמה. לו בן-הזוג שלנו היה עולה על מסלול החלמה היינו גם אנחנו צריכות לעשות זאת… או - למצוא גבר אחר עם בעיה.
איך זה שבמקום להעריך אותנו - נוטרים כלפינו טינה על כל מה שעשינו? התשובה היא: מכיוון שלא היינו כנים; היינו מניפולטיבים.
האירוניה המדהימה ביותר של התמכרות למערכות יחסים היא שבסיס האובססיה נמצא פחד עמוק מאינטימיות.
לתת ולתת לאדם אחר למעשה מסתכם בלא יותר מאשר נתינת שוחד שלא במודע.
מחלתה העיקרית של האישה שאוהבת יותר מדיי היא ההתמכרות לכואב ולמוכר בתוך מערכת יחסים לא מתגמלת. נכון, זה נובע מדפוסי חיים שהולכים בחזרה עד הילדות, אבל היא חייבת להתמודד עם דפוסים אלה בהווה על-מנת להתחיל את תהליך ההחלמה. זה לא משנה עד כמה חולה, אכזרי או חסר-ישע הוא בן-הזוג שלה, היא חייבת להבין שכל ניסיון לשנות אותו, לעזור לו, לשלוט עליו או להאשים אותו הינו התגלמות המחלה שלה והיא חייבת להפסיק התנהגויות אלה לפני שיחול שיפור בשטחים אחרים בחייה. העבודה הלגיטימית היחידה שלה היא שלה עם עצמה.
מערכות יחסים המבוססות על כפייתיות מאבדות מהמסתורין שלהן כאשר אנו מביטים עליהן כעל דחף תת-הכרתי לשלוט על מה שבעברנו היה בלתי ניתן לשליטה. ככל שההתנסויות שחווינו בילדותנו השפיעו עלינו ביותר עוצמה – כך יהיה גם הצורך התת-הכרתי שלנו – הכפייתיות שלנו – לשחזר וליצור את אותם אירועים טעונים בחיינו הבוגרים ולנסות לשלוט עליהם. דרך בריאה, וגם שפויה יותר, היא לעבוד לקראת הנכונות שלנו להסתכל על עברנו ולטפל במה שטעון טיפול והחלמה. כשאנחנו נעשות מוכנות לעמוד מול עברנו, הזכרונות יעלו למודעות שלנו בקצב אחיד עם היכולת שלנו להתמודד איתם. תאמינו בזאת.
תורגם לעברית (כמיטב יכולתי) מתוך הספר:
Daily Meditations for Woman Who Love Too Much
של הסופרת Robin Norwood
תגובות
הוסף רשומת תגובה